[youtube zArDMgIuJHw nolink]
במשך רוב חייה כנערה מתבגרת ליוותה את קרן אהרונוביץ תחושה אחת צורבת – הרצון למות. “ביליתי חלק גדול מהחיים שלי בתחושה שאני מכוערת, שאף אחד לא ירצה אותי. אחת הסיטואציות שזכורה לי במיוחד התרחשה בסוף כתה י"ב, כשכל החבר'ה הלכו לים והצליחו לשכנע אותי לבוא יחד איתם. בשלב הזה כבר הייתי קירחת והלכתי עם פאה. נכנסתי יחד עם כולם לים, שטף אותי גל והפאה נפלה. עמדתי קירחת מול כל הכיתה, בלי כל הכנה מוקדמת. אספתי את הפאה מהמים, רצתי לחניה ולא הפסקתי לבכות. בבוקר שלמחרת לא רציתי לקום מהמיטה, הרגשתי שאני בתור בור שחור שאין ממנו יציאה".
הקרחת עליה מדברת באומץ רב קרן אהרונוביץ' (42) שלקחה חלק בפרויקט "יופי אמיתי" של Dove וסלונה, שנועד לקדם דימוי גוף חיובי ומכיל בקרב נשים, היא סמפטום של מחלת האלופציה עמה היא מתמודדת מגיל 15. “אלופציה היא מחלה בה הגוף משמיד את שורשי השיער, מה שמוביל להתקרחות. אצלי האלופציה באה לידי ביטוי בכך שנשר לי השיער בכל הגוף. פחות מ-2% באוכלוסייה מתמודדים עם אלופציה, ומכאן גם המודעות הנמוכה שקיימת למחלה. כדי לשנות את המצב הזה הקמתי את "עמותת אלופציה" והיום יש לי את הזכות לעזור ולעטוף ילדים ומבוגרים שמתמודדים עם המחלה".
עד שהתפרצה אצלה האלופציה, לקרן היה שיער בלונדיני, מתולתל ושופע. “בוקר אחד, בגיל 15, שמתי לב שיש לי נשירה חריגה בשיער. בהתחלה חשבתי שזה משהו עונתי, אבל הנשירה לא הפסיקה. באחד הימים כשהייתי באמבטיה והסתרקתי, נשרו לי גושים אדירים של שיער לרצפה. התחלתי לצרוח, ההורים שלי היו בשוק וחשבו בהתחלה שאני קורעת לעצמי את השיער. לקחו אותי לבתי חולים, ניסיתי את כל התרופות והתכשירים, אבל כולם רק מטפלים בסימפטום, כלומר מפסיקים את נשירת השיער. ברגע שלא נוטלים את התרופות, הנשירה חוזרת. זו מחלה שאין לה פתרון".
במשך 6 שנים ניסתה קרן להסתיר את הקרחת. “חבשתי כובעים, הלכתי עם פאות, עשיתי כל מה שניתן כדי לא להיתקל באותם מבטים מלאי רחמים שבהם הייתי נתקלת ברחוב. היו קמים לכבודי ברכבת, מציעים עזרה ממקום של רחמים ואני לא יכולתי לסבול את התחושה הזו. לפני כמה שנים החלטתי לקעקע על הקרחת שלושה שחפים. זה מחבר אותי למנטרה מתוך הספר "השחף" (של ג'ונתן לוינגסטון– מ.ב.ד), שבו נכתב "השחף המגביה עוף, הוא זה המרחיק ראות". העדפתי שאנשים יחשבו שאני מופרעת מאשר שירחמו עלי. האמת היא שזה עבד, המבטים השתנו, אבל גם אני השתניתי".
למרות שבגיל העשרה קרן הייתה בטוחה שלעולם לא תהיה לה משפחה משלה, המציאות הוכיחה לה אחרת. “הכרתי את בעלי דרך אתר "קופידון”, היא מספרת. “במשך חודש רק התכתבנו ודיברנו בטלפון. סיפרתי לו על המחלה ועל זה שאני קירחת, היה לי חשוב שהוא יכיר את קרן האמיתית, ולא ישפוט אותי לפי המראה הראשוני. יש לנו שלושה ילדים מדהימים שנותנים לי כוחות להיות מי שאני. הבת הגדולה שלי היום בת 16 והיא חיה בשלום עם המראה שלי, אבל זה לא תמיד היה ככה. כשהיא הייתה בגן, מאוד הפריע לה שהלכתי בלי פאה. הילדים בגן היו צוחקים על הקרחת שלי והיא התביישה מאוד. כשהיא ביקשה ממני שאחבוש פאה, הסכמתי אבל אז חשבתי על המסר שאני מעבירה לה בהסכמה הזו. חשבתי על זה שמה שאני מלמדת אותה זה שכל פעם שאת לא מוצאת חן בעיני מישהו, את חייבת לוותר על עצמך ולעשות מה שמצפים ממך. באותו הרגע הבנתי שלא ככה אני רוצה לחנך את הילדים שלי. במקום זה, הלכתי לגן ואחר כך לבית הספר של הילדים שלי והסברתי על המחלה שלי ועל תופעות הלוואי שיש לה. לימדתי את הילדים שלי שהם צריכים להיות גאים במי שהם, לא להסתתר ולא לפחד שלא יאהבו אותם. ההרצאות שלי בבתי הספר היו בעצם הפעמים הראשונות בהן עמדתי מול קהל וסיפרתי על המחלה".
העובדה שקרן הסכימה לחשיפה בפרויקט "יופי אמיתי" אינה מובנת מאליה. “רציתי להוכיח שקרחת יכולה להיות נשית ויפה, שלא חייבים שיער ארוך ושופע כדי להרגיש הכי אישה שיש. כמי שרוב שנות ילדותה עברו בתחושה שאין טעם למחר, החשיבות של הפרויקט הזה מאוד גדולה בעיני. אם כילדה הייתי רואה מישהי קירחת מצטלמת ומדברת על המחלה בחופשיות, אני מאמינה שזה היה משחרר אצלי את המועקה ונותן לי תקווה".
אחד התחביבים שקרן אוהבת במיוחד הוא ריקוד על עמוד. "אני רוקדת קרחת ומרגישה הכי סקסית והכי נשית שאפשר. השלמות שאני מרגישה הביאה אותי לזכייה במקום שלישי בתחרות ארצית בריקוד על עמוד. אני חושבת שמה שאיפשר לי לעבור את המסע הזה היה האנשים הקרובים והמשפחה שתמכו ועודדו, גם כשהייתי בתחתית התהום. הם לא עזבו אותי והאמינו בי עד שאני התחלתי להאמין בעצמי, ואז כבר המציאות כולה השתנתה".
**********