מאת: יעל שמיר, מנחת קבוצת הידע והפעולה לגיל המעבר של עמותת נשים לגופן
'נוט טונייט, דרלינג. הערב אני הולכת לקבוצת גיל המעבר שלי'.
יש לך את זה ביותר קוטל חשק? לא קל להקים קבוצה של נשים שלא ממש רוצות להשתייך למועדון שהן חלק ממנו והן אכן הגיעו בהיסוס רב, אחת אחת, זהירוֹת, מגששות.
'אגיע רק למפגש הראשון', 'עדיין לא הגעתי לגיל, אני לא בטוחה שזה בשבילי' ו-'אני בכלל ממערכת הבריאות, מה אלמד כאן?' הם חלק מהמשפטים שאמרו בהתחלה ורק אחר כך המשיכו בהתמדה ובנחישות כאילו הקבוצה הזו היא חלק קבוע משגרת יומן, מאז ומתמיד. בהתחלה אנחנו מדברות על היתרונות שבגיל:
'אין על העוצמה של אישה מעל גיל 40', 'אני כבר לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר' ו-'אני יודעת כבר מה חשוב לי ומה אני רוצה' אבל לא לוקח זמן רב עד שנפערים הסדקים.
'גלי חום קוראים לזה? אצלי זה כאילו מישהו שפך עלי בנזין והדליק גפרור!', 'אני מתעצבנת, מעצבנת, עצבנית על כל דבר!', 'אני לא רוצה חיים בלי סקס! תנו לי הורמונים מיד!', 'זה פשוט הגיע בבום!' ואני מזדהה הזדהות עמוקה.
כי גם אני, עם כל ההכנה מראש, הלמידה והחקירה, לא הייתי מוכנה לרעידת האדמה הזו:
גלי החום הם הכוכבים הלוהטים, ורק להם נשמר מקום ברפרטואר הדל של התופעות שמותר לדבר עליהן. וכן, הם מעצבנים מאוד. אבל לי לפחות, הרבה יותר קשה להוציא מניפה ולנפנף הלאה את הדכדוך, שמציף וממלא את הגוף והנשמה בגלים מחזוריים לא פחות, וקשה כל כך לשים עליו אצבע ולשייך אותו לבריחת ההורמונים. והרי תמיד אפשר למצוא סיבות משכנעות לדיכאון קיומי: אי אפשר להיות מאושרת יותר מהילד הכי אומלל שלך, אמרה לי פעם חברה למודת ניסיון. ואם את חיה פוליטית, הסבל מובטח לך במנות גדושות. והורייך מזדקנים ואת דואגת לבריאותם. והרשימה מתארכת. אבל הכאב הקיומי היה שם תמיד, וזהו חוסר האיזון ההורמונלי שהיטה את הכף לחובתך, וערער את יסודותייך בלי לגלות לך את הסיבה. חשוב לזכור שזה חלק מהסיפור.
ומי בכלל תעז לדבר על מה שנהוג להגדיר ביובש כ'יובש' ובעצם הוא מקבץ צורב של תופעות מעקצצות שאין בשבילן די מילים בשפה העברית? ואיפה נמצא מחדש את החשק במדבר הזה? ובלי החשק, בלי הכמיהה לקירבה ולעונג, בלי דלק האסטרוגן שאדיו התפוגגו עם הווסת האחרונה – מה ישמש לנו כוח מניע ומחייה?
נתקלתי בעבודתי ובקרב חברותיי בנשים רבות שסגרו את הבאסטה:
'זה כואב, זה קשה מדי. בוא נוותר. אפשר לטייל בעולם'.
הוויתור הזה כואב לא פחות. הרי כבר אין סכנת הריון, בדרך כלל אין איום של ילדים קטנים שיפריעו באמצע, ויש רק הזדמנות לחיבור משמעותי וממלא אושר. לא פחות. יצורים מורכבים אנחנו, אבל גם פשוטים: אפילו הבהובי הדיכאון והחרדות מפנים מקום לזמן מה בפני שמחת הגוף והנפש.
הניצוצות האלה הם התופעה היחידה שבפניה אני מוכנה לשקול את קיומו של אלוהים, או איך שתרצו לקרוא לה (ובכל זאת, מה היה אכפת לה להשאיר אותנו בנות 30?). אסור לוותר עליהם. כל אישה והסימפטומים שמטריפים אותה. כל אישה והתופעה שכלל לא העלתה בדעתה שהיא קשורה לגיל המעבר. רובנו חורקות שיניים וסובלות בחושך לבד. הגיע הזמן, גם אם בנינו לנו חדר משלנו כפי שציוותה וירג'יניה וולף, להציף את החדר הזה באור. ללמוד מה מפריע ואיך אפשר לטפל.
אנחנו מזמינות אותך לצפות בסרטון שלנו:
"והכי חשוב – למלא את השאלון, ולהפיץ אותו ככל שתוכלי. הידע שנצבור בעזרתו הוא הכוח הדרוש לנו כדי לחולל את המהפכה הזו: להוציא את גיל המעבר מהארון, ולדרוש את הטיפול שמגיע לנו כדי לשמור על איכות חיים גבוהה במחצית השנייה של חיינו.
כשאנחנו יולדות – אנחנו זוכות לכבוד מלכים;
כשגיל הפוריות מאתנו והלאה – אנחנו מבקשות כבוד מלכות.
** הכותבת, יעל שמיר, מנחת קבוצת הידע והפעולה לגיל המעבר של עמותת נשים לגופן
