הרגע בו חוויתי התקף לב ולא שמתי לב

רותי אלאל לא תיארה לעצמה שהמפחיד מכל יקרה לה. "הרופא תפס אותי ביד, אמר 'הנה היא, הנה היא', ויחד עם עוד אנשים השכיבו אותי על מיטה והסבירו לי ממש מהר שאני חווה התקף לב"

מאת: רותי אלאל

טוב יאללה, קבלו את הפוסט הכי ארוך ומלחיץ שכתבתי (בגלל שעוד אין לי בלוג) אבל עם סוף טוב.

ביום שבת בערב התחלתי להרגיש מוזר. האמת היא שכבר שבועות ארוכים שאני מרגישה מן "חלושס" כזה מלווה בעייפות יתר על המידה, אבל יש לי נסיבות מקלות. אז מה זה מוזר? קודם כל, הרגשתי מן לחץ כזה בצד שמאל של החזה ואמרתי לעצמי- "זהו זה, אני מקבלת התקף לב". אבל מצד שני, בכל פעם שכואבת לי הבטן יש לי סרטן וכל כאב ראש הוא גידול במוח. מאוחר יותר כאבו לי הזרועות, ממש מתחת לכתפיים.

ייחסתי את זה לתלייה מרובה של כביסה, ובלאו הכי אחרי שעה התחושה נשארה רק ביד שמאל, שזה גם הצד שאני ישנה עליו, אז אמרתי לעצמי שנתפס לי שריר, כי מעכתי אותו בשנ"ץ הקדושה של שבת. אחר כך הייתה לי צרבת, אז שתיתי חצי כוס חלב, והלכתי לישון. התעוררתי כמה פעמים בלילה מכאב ממש לא חמור בצד החזה, ובאחת הפעמים אפילו שקלתי להילחץ, אבל היה כל כך כיף לחזור לישון… קמתי בבוקר, והלכתי לעבודה החדשה שלי, שאני מאוד אוהבת.

רותי אלאל צילום אלבום פרטי

בעבודה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. לא כאב לי החזה, רק זרוע שמאל לא הרגישה רגיל, והייתי מאוד עייפה ומאוד חלשה, וזה היה מוזר, כי ישנתי די הרבה בלילה. לקראת השעה 12:00 אמרתי לעצמי, אולי עדיף שאתקשר לרופאה הנחמדה שלי ואשתף אותה בתחושותיי. התקשרתי לרופאה הנחמדה שלי, וסיפרתי לה איך הרגשתי אתמול ואיך אני מרגישה עכשיו. הרופאה הפסיקה להיות נחמדה ואמרה שאקח מונית ואטוס מיד למיון. אמרתי לה שאני בעבודה, אז אסע באוטו. היא סירבה. התווכחנו קצת, ובסוף אמרתי לה שאקח מונית, ונסעתי לתל השומר באוטו.

המיון היה מפוצץ, אז התחכמתי ואמרתי לאחות בקבלה שהרופאה שלי אמרה שאגיע מהר למיון כי אולי יש לי התקף לב. הופה! מילת הקסם עבדה. תוך שניה עשו לי א. ק. ג. (שיצא לא רע!) בדיקות דם, ושלחו אותי לצילום חזה. צילום החזה יצא תקין, ובזמן שחיכיתי לתוצאות בדיקות הדם, יצאתי החוצה, לעשן סיגריה. כשנכנסתי חזרה, ראיתי את הרופא שקיבל אותי מחפש משהו בתוך דייסת- האנשים הסמיכה, עם מבט טועה בעיניים. כשהוא ראה אותי, הוא הרים את הזרועות ונופף בהן במהירות. כל כך שמחתי!

מזמן לא הרגשתי שמישהו שמח ככה לראות אותי, ועוד רופא צעיר וחתיך… נופפתי לו חזרה עם חיוך גדול, וככה התקרבנו האחד לשנייה, רק שבמקום ליפול זה לזרועות זו, הוא תפס אותי ביד, אמר "הנה היא, הנה היא", ויחד עם עוד אנשים השכיבו אותי על מיטה והסבירו לי ממש מהר שאני חווה התקף לב, אבל הכל בסדר, אין מה להיבהל, הם מטפלים בי והכל יהיה בסדר.

"מה, באמת? היה לי התקף לב בלילה"? שאלתי בחיוך מבוייש, בכל זאת, לא נעים עם כל תשומת הלב הזאת מסביב… "כן", אמר לי הרופא החתיך, "וגם עכשיו את בעיצומו של התקף לב, אבל אל תדאגי, תכף יגיע קרדיולוג, והוא כבר יבדוק מה קורה. אחר כך ניקח אותך לטיפול נמרץ לב, לצינתור". "באמת"? "באמת" ."באמת יש לי התקף לב"? "באמת". אחרי כמה "באמתים" כאלה החלטתי לוותר, כי זה הזכיר לי יותר מידי מלחמת- מבטים. תוך פחות משלוש שעות כבר הייתי מוכנה לצינתור.

לא פחדתי מהצינתור עד שהתברר לי שנכנסים מהעורק של כף היד. ניסיתי לתקן את הרופא כי אני הרי יודעת שבצינתור נכנסים לעורק מהמפשעה, ובדיוק בפרק כף היד יש לי קעקוע של פרפר שעשיתי לעצמי מתנה ליום הולדת תשע עשרה, אבל הרופא היה סגור על זה שנכנסים מעורק כף היד, ולא התעניין בכלל בפרפר (שבאמת כבר דהוי מאוד, בכל זאת עברו כך וכך שנים) התניתי את הסכמתי בחומר מטשטש.

רותי אלאל צילום: אלבום פרטי

הרופא אמר שזה חבל כי אני אהיה מטושטשת ולא אראה את הבלון שיכניסו לי וזה, אבל הרגעתי אותו ואמרתי שאם כבר צינתור אז לפחות בראש טוב, ושלא ידאג, אני אראה הכל. ואכן, ראיתי איך צינור דקיק נכנס מכנף הפרפר, משוטט בעורקיי ומניח בלון עם סטנט במקום שבו הייתה, לפחות לטענתו, חסימה. וככה מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ לב, עם איסור חמור לקום מהמיטה או לעשות דבר כל שהוא ללא נוכחות של מבוגר אחראי.

הקטע המדהים הוא שמיד אחרי הצינתור הרגשתי הרבה יותר טוב! הרגשתי חיונית וערנית כמו שלא הרגשתי מזמן, אבל כל הסבריי לא עזרו. רק היום, אחרי ארבעה ימים בטיפול נמרץ, העבירו אותי למחלקה רגילה (אמנם קרדיולוגית, אבל רגילה!) ובמקום להיות מחוברת למוניטור שמחובר לקיר, חיברו אותי למוניטור- כיס, שעובד למעשה כמו אזיק אלקטרוני, כי אם אני מתרחקת יותר מידי מהמחלקה, הוא מתחיל לצפצף, וכך הובסה גם המחשבה לצאת ממש לשניה החוצה ולעשן שאכטה אחת, נשבעת שרק אחת, מסיגריה, כי אחרי ארבעה וחצי ימים אני אמנם גמולה, ובטוח שלאור הנסיבות אני מפסיקה לעשן, אבל זו הייתה גמילה מאונס, ואני רוצה להפסיק בעצמי.

ומצד שני, אני אומרת לעצמי, אם כבר נגמלתי… אז זהו. הלקח שלי מכל העניין הזה הוא ששווה להיות היסטרית. אף אחד מהסימנים שהרגשתי לא היה ברמה של "קריטי". לא כאב לי מי יודע מה, תפקדתי כרגיל, והנה, בכל זאת זה היה התקף לב, ודווקא לא קטן בכלל (את זה גיליתי כשניסיתי לשכנע את אחד הרופאים להגיד לי שאוקיי, זה כן היה התקף לב, אבל קטן). בקיצור- הלוואי שאני לא אחזור לעשן. (בלי תגובות נוזפות בבקשה, אני ממש עושה כמיטב יכולתי) ומחר אני אחפש את הרופא הנחמד ואבקש ממנו שייתן לי פתק שאסור לעצבן את אמא, כדי שאוכל לתלות אותו על המקרר. ורק שתדעו שאמנם כתבתי הרבה מילים אבל הייתי טובה אליכם, כי לא התייחסתי בכלל לאוכל המוגש בבית החולים. שלכם באהבה, מרגישה כחדשה, רותי.

** הכותבת, רותי אלאל, העלתה את הפוסט במקור לדף הפייסבוק שלה