תנוחות גוף המשדרות חוזקה וחולשה

הפעם הבאה שהקדשתי תשומת לב לשפת הגוף היתה אחרי תאונת הדרכים שעברתי. כיוון שלא נהגתי בזמן התאונה, עצם היותי הנוסעת ברכב – עובדה שלא הקדשתי לה מחשבה רבה לפני כן – הפכה לפתע למפחידה ביותר

מאת: איימי קאדי, מתוך רב המכר "נוכחות"

גרתי בילדותי בבית אבן קטן בלב גן לאומי השוכן על צוק במזרח מדינת וושינגטון, כ-30 מטרים מעל נהר הקולומביה רחב הידיים, שרוחבו כ-800 מטרים.

בעיירה שאוכלוסייתה עלתה בקושי על 300 איש לא היו הרבה ילדים לשחק איתם, ולכן ביליתי זמן רב בחוץ והשתדלתי להתיידד עם כל היצורים החיים. שהיתי שעות רבות בגנים הסמוכים לבית, חפרתי באדמה והפכתי בזהירות את הסלעים כדי למצוא את החרקים החיים מתחתם. מאז ומתמיד רחשתי חיבה ליצורים שאינם זוכים להערכה רבה, ובאותו זמן היצורים החביבים עלי היו החרקים שנראים כארמדילים זעירים ושנקראים כדרורונים.

איני יודעת בדיוק מה מקור השם – אולי מפני שכשנוגעים בהם הם מצטנפים והופכים לכדורים קטנים ומושלמים, קטנים יותר מכמוסות אספירין. זה מה שסברתי תמיד, על כל פנים. כשמצאתי כדרורון כזה, הרמתי אותו בזהירות והנחתי אותו בכף ידי הפתוחה, הדוממת לחלוטין, בתקווה שייתן בי מספיק אמון וייפתח. אבל הם לא נפתחו כמעט אף פעם. הרגשתי אשמה. ידעתי שהברנש הזעיר אחוז אימה – אני, יצור ענק וחזק, מנסה ליצור איתו קשר, והוא כה זעיר וחסר אונים. מובן שהוא הקטין את עצמו והגן על עצמו ככל האפשר. כל מה שרציתי היה שיתרוצץ לו על כף ידי הנוחה, שיידע איכשהו שהוא יכול לתת בי אמון, והיה בלתי אפשרי לשדר לו את המחשבה הזו, ולא משנה באיזו עדינות התנועעתי.

הפעם הבאה שהקדשתי תשומת לב לשפת הגוף היתה אחרי תאונת הדרכים שעברתי. כיוון שלא נהגתי בזמן התאונה, עצם היותי הנוסעת ברכב – עובדה שלא הקדשתי לה מחשבה רבה לפני כן – הפכה לפתע למפחידה ביותר. זה מערער אותי עדיין גם כיום, אבל בהתחלה זה היה מבעית. הרגשתי חסרת אונים לחלוטין – מחוסרת יכולת להגן על ביטחוני הגופני. אחרי התאונה, כשישבתי במושב הנוסע, הרמתי את הברכיים על החזה, כרכתי סביבן בחוזקה את זרועותיי וטמנתי את סנטרי ביניהן.

דמיינתי שאני כדרורון זעיר, והעובדה שהייתי נתונה בידיו של נהג אמין היתה חסרת חשיבות. גופי התכרבל לכדור זעיר ככל האפשר. נאטמתי גם נפשית. לא הייתי מסוגלת לפתוח בשיחה, עמדתי על המשמר כדי להבחין בכל סיכון תעבורתי העולה על הדעת, והפחד שלי העלה הילוך. חברים ובני משפחה נעלבו לפעמים מהתנהגותי – למה אני לא בוטחת בנהיגה שלהם? אבל לא הייתי מסוגלת לשלוט בזה. זו היתה תגובה אינסטינקטיבית. כל הכוח היה בידיהם, לי לא היה שום כוח, ולכן מוטב היה שאתכונן לגרוע ביותר.

ככל שאימצתי יותר את ברכיי אל חזי, ככל שהפכתי זעירה יותר ומורגשת פחות, כך פעם ליבי מהר יותר, ויותר מחשבות התרוצצו במוחי.

אבל מה היה קורה לו העמדתי פני אמיצה? מה היה קורה לו ניסיתי לשטות בעצמי, ולומר לעצמי שאני מרגישה נוח במושב הנוסע? מה היה קורה לו הכרחתי את גופי להתנגד לכל הכוחות הנפשיים שפעלו כדי למוטט אותו? לולא גוננתי כך על עצמי, האם הייתי מרגישה בטוחה מעט יותר? חסרת אונים קצת פחות? נוכחת מעט יותר?

חלפו 15 שנה, ועדיין לא מצאתי את התשובה.

ואז הגיעה ההארה בגלל שילוב בלתי סביר של שתי חוויות, שרצה המקרה והן התרחשו פחות או יותר באותו זמן.

ראשית, דאגתי לסטודנטים שלימדתי ושלא השתתפו בשיעורים. תקני ההשתתפות בשיעורים מחמירים עם כל אחד מהסטודנטים הלומדים בבית–הספר למינהל עסקים ב'הרווארד': ההשתתפות מרכיבה מחצית מהציון, והדברים אינם אמורים בסתם "הערות" בהרצאות – מצופה מהסטודנטים לתרום הערות נבונות ומלאות מחשבה היוצרות דיון, וזו משימה קשה לכל אדם. וכפי שציינתי קודם, ישנם סטודנטים הסוברים שההשתתפות בשיעור מפחידה עד אימה. לגבי רבים מהם זהו האתגר הגדול ביותר – האיום המרתיע ביותר על ההערכה החברתית שלהם.

הסטודנטים שלא השתתפו בשיעור בילבלו אותי. בשיעור הם נראו אדישים כמעט. אם לא היו לי איתם יחסי גומלין מחוץ לכיתה, הייתי מניחה שהם אינם מגלים עניין, שהם מנותקים, שאולי אפילו אינם מוכנים לשיעור. אבל ידעתי שאין זה נכון. נפגשתי עם הצעירים האלה ודיברתי איתם מחוץ לשעות הלימודים וקראתי את העבודות שכתבו. לא היה לי ספק בכך שהם מבריקים בדיוק כמו הסטודנטים שדיברו בכיתה באופן קבוע. אבל לא יכולתי לתת להם ציון מכובד, אלא אם כן הם ימצאו דרך להשתתף בהרצאות. להיות נוכחים.

כאשר בחנתי את הבעיה הזו, התחלתי להבחין בפרטים שלא שמתי לב אליהם לפני כן, וככל שהסתכלתי, כך ראיתי יותר. ברגעים הקודמים לתחילת השיעור, בזמן שהסטודנטים שנהגו להשתתף בשיעור הסתובבו בכיתה, החוו תנועות בידיהם והתקדמו לעבר מרכז החדר, אלה שלא השתתפו בשיעור פסעו ישר למקומותיהם הקבועים והשתופפו מעל הספרים או מעל הטלפונים שלהם.

כשהמשתתפים הרימו את ידיהם, הם עשו זאת בביטחון, זקרו למעלה את זרועותיהם – לא בתוקפנות, אלא באופן שהכריז: אני סבור שיש לי דבר רב משמעות לומר. יש לי משהו לתרום. אם אלה שלא נהגו להשתתף בשיעור הרימו בכלל את ידיהם, הם הרימו אותן בהתנצלות –
במרפקים רכונים ואחוזים ביד האחרת, בזרועות רועדות מעלה–מטה, אמביוולנטיים בבירור מכך שהם מושכים אליהם תשומת הלב.

הסטודנטים שנהגו להשתתף בשיעורים ישבו זקופים, בכתפיים משוכות לאחור. אלה שלא נהגו להשתתף הסתתרו מאחורי זרועות שלובות, נגעו בצוואריהם, שיחקו בשיער, בבגדים ובתכשיטים שלהם, שילבו את רגליהם ואת קרסוליהם (תנוחה שאני מכנה "פיתול רגליים"). גופם ביטא רצון להתכווץ, להסתתר בתוך גלימת היעלמות קסומה. במהלך השיעור הם לא התנועעו הרבה ולא הפנו את ראשיהם כדי ליצור קשר עין עם תלמידים אחרים, אפילו כשהגיבו להערה של מישהו אחר. הם נראו מבוישים.

הקריאה בעבודות שכתבו סיפרה לי שהם סקרנים, נלהבים ושקועים בהחלט בחייהם האינטלקטואליים. הקריאה בשפת הגוף שלהם סיפרה לי סיפור אחר על חיי הרגש שלהם: בכיתה הם חשו חסרי אונים מכדי להאמין במחשבות שלהם. הם לא היו מסוגלים להביא את עצמם להאמין שחבריהם לספסל הלימודים ינהגו בהם בכבוד. כשדיברו, הרגישו שהם משקרים במובן מסוים. הם לא האמינו בסיפורים שלהם.

הם היו בכיתה, אבל באותה עת נעדרו ממנה.

עטיפת ספר

להתרחשות השנייה לא היה שום קשר לעניין הזה. ראש החוג שלי, כלכלן בשם בריאן הול, התחיל להתעניין בכתביו של ג'ו נווארו (סוכן ה-FBI לשעבר והמומחה לשפת הגוף, שכבר סיפרתי עליו קודם). בריאן הזמין את ג'ו לשהות יום ב'הרווארד' ולנהל סיעור מוחות שמטרתו למצוא דרכים ליישם את עבודתו בכיתות בית–הספר למינהל עסקים, ובריאן ביקש ממני להצטרף לשיחה ולשאת הרצאה מקדימה קצרה – מה שעשיתי, יחד עם הפסיכולוגית החברתית פרופסור דנה קרני, שלימדה באותו זמן בבית–הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת 'קולומביה'.

ג'ו הוא איש מקצוע יוצא מגדר הרגיל. הוא מבין שהוא נמצא בעמדה הטובה ביותר לייעץ וללמד כאשר הוא יכול לזווג את ניסיונו המקצועי העשיר עם ראיות מדעיות התומכות בו. חשוב לו ביותר להתעדכן במחקרים האחרונים. ואני באתי מהכיוון ההפוך, והייתי להוטה לקבל דוגמאות מהחיים האמיתיים כדי לעדכן את מחקרי.

אבל ג'ו הלחיץ אותי. שפת הגוף שלו הביעה דומיננטיות, ואני חששתי מהאופן שבו יקרא את שפת הגוף שלי. הייתי רק בתחילת השנה השנייה לעבודתי כחברת סגל זוטרה, והנה הרציתי בפני סוכן FBI לשעבר, בפני ראש החוג שלי, בפני עמיתה שהערכתי מאוד, דנה קרני, מומחית לשפת גוף לא–מילולית, ובפני עמית בכיר ומוערך נוסף, אנדי וושינצ'ק, שלפני שהגיע לבית–הספר למינהל עסקים של 'הרווארד' היה סמנכ"ל התפעול של קבוצת הפוטבול ה'ניו–אינגלנד פטריוטס'.

ביקשתי נואשות לעשות רושם טוב בסיטואציה הזו ולהרצות על הצד הטוב ביותר, אבל הציקו לי החששות ממה שהאחרים חושבים עלי ומהניסיון להתאים את עצמי לציפיות שסברתי כי יש להם ממני. הסיוט הנורא ביותר שלי היה שמומחה לשפת גוף יתפוס אותי בעצבנותי, ובאופן אירוני, מהקיבעון הזה נאבקתי בכל כוחי להיות נוכחת. ואכן, כיוון שדַנוּ בשפת גוף, ג'ו הצביע על כמה דברים שעשיתי במהלך ההרצאה ושמרמזים על חולשה ועל חוסר ביטחון. נגעתי בצוואר שלי, שיחקתי בשערי, כרכתי את זרועותיי סביב החזה שלי – שגיאות של טירונית הדומות מאוד לתופעות שצפיתי בהן בכיתה שלי. תחת לחץ תיפקדתי כמו אלו שאינם משתתפים בדיון, אף על פי שמה שהכי רציתי בעולם היה להשתתף לחלוטין בנושא הנידון.

ג'ו סיפר לנו סיפור על חקירה ראויה לציון. החשוד, כפי שג'ון הסביר זאת, הפגין שפת גוף שתלטנית. אבל ג'ו לא פירש את רברבנותו של האיש כמסר לחוקר, אלא כמסר לעצמו – כאמצעי לנסוך בעצמו אומץ בסיטואציה קשה. שאלתי את ג'ו האם מישהו בחן פעם מדעית את ההשערה שאדם יכול לגרום לעצמו לחוש חזק יותר באמצעות "זיוף" שפת גוף דומיננטית. תשובתו היתה: "עדיין לא, אבל את עומדת לעשות את זה."

ואז הכול התחבר. הפחד הגביל אותי ואת הסטודנטים שלי, אבל אולי הוא לא חייב להגביל אותנו. עמדנו לעשות את המחקר הזה, לעזאזל – עמדנו לחקור איך הגוף מדבר אל הנפש.

 בסוגיה המדעית הזו אין הדברים אמורים רק באופן שבו אנשים קולטים אותנו באמצעות שפת הגוף שלנו, והסיפור אינו עוסק רק בשאלה האם סטודנטים לתואר ראשון מדברים בכיתה או לא. הדרך שבה אנו מתנהלים מרגע לרגע מאירה את הנתיב של חיינו. כשאנו מגלמים בושה וחוסר אונים, אנו נכנעים למצב הדברים, יהיה אשר יהיה. אנו מסכימים הסכמה שבשתיקה לרגשות, לפעולות ולתוצאות שאנחנו לא סובלים. איננו משתפים אחרים בזהותנו האמיתית. ולכל הדברים האלה יש תוצאות בחיים האמיתיים.

הצורה שבה אתה מתנהל היא מקור של כוח אישי – מסוג הכוחות שהם מפתחות לנוכחות. זהו המפתח שמאפשר לך לפתוח את עצמך –
את הכישורים שלך, את היצירתיות שלך, את האומץ שלך ואפילו את הנדיבות שלך. כוח זה אינו מעניק לך כישורים או כישרונות שלא ניחנת בהם, אלא מסייע לך לחלוק עם הזולת את הכישרונות שכבר יש לך. הוא אינו הופך אותך לנבון יותר או למלומד יותר, אלא לנחוש יותר ולגלוי יותר. הוא אינו משנה את מי שאתה, אלא מאפשר לך להיות מי שאתה.

הרחבת הגוף מרחיבה את הנפש, והדבר מאפשר לנו להיות נוכחים. והתוצאות של הנוכחות עשויות להיות מרחיקות לכת.

בשליטה על שפת הגוף אין הדברים אמורים רק בביצוע תנוחות רבות עוצמה. בשליטה על שפת הגוף טמונה גם העובדה שאנחנו מבצעים תנוחות חלשות לעיתים קרובות בהרבה מכפי שאנו חושבים –
ועלינו לשנות זאת.

הניסויים שלנו בתנוחות כוח

כמדענים, הדבר הראשון שהיינו זקוקים לו היה השערה ברורה.

וזו היתה דרך החשיבה שלנו: אם ביטויים לא–מילוליים של כוח חקוקים בנו חזק כל כך, עד שאנו מניפים מוכנית את זרועותינו באוויר בצורת האות V כשאנו מנצחים במירוץ – ללא קשר לרקע התרבותי שלנו, למגדר או לשאלה אם ראינו מישהו אחר עושה את זה – ואם ויליאם ג'יימס צדק באומרו שהרגשות שלנו הם תוצאה ממש כפי שהם סיבה של ההתבטאויות הגופניות שלנו, מה יקרה אם נסגל לעצמנו תנוחות רחבות ומתפשטות גם כאשר אנו מרגישים חלשים? מאחר שבאופן טבעי אנו מרחיבים את גופנו כשאנו מרגישים חזקים, האם ייתכן שבאופן טבעי נרגיש חזקים יותר כשנרחיב את הגוף שלנו?

אם הניסוי שלנו יוכיח שהתשובה חיובית, נקבל את הכלי שחיפשתי כדי לעזור לסטודנטים (ולאנשים אחרים) להפוך לנוכחים בשעות שבהן הם זקוקים לכך ביותר, הכלי שיעזור להם להביא את העצמי האמיץ ביותר שלהם אל האתגרים הגדולים ביותר.

כשאנו משתוקקים לבחון את ההשערה כי תנוחות רחבות עשויות לגרום לאנשים להרגיש חזקים יותר, החלטנו להתחיל בבחינה של שני גורמי מפתח: רגשות כוח וביטחון ונכונות לקחת סיכונים.

אבל לפני שיכולתי לפתוח בניסוי הראשון עם דנה קרני ואנדי יאפ שותפיי למחקר, היה עלינו לדאוג לבסיס חשוב – זיהוי ובחינה של תנוחות מתאימות. לאחר סקירה מקיפה של הספרות העוסקת בשפת הגוף, בחרנו חמש תנוחות כוח (ראו איורים 5-1) וחמש תנוחות המביעות חולשה (ראו איורים 10-6). תנוחות הכוח הן גם רחבות (כלומר, הגוף תופס חלל משמעותי) וגם פתוחות (כלומר, הגפיים רחוקות מהגוף); ותנוחות החולשה הן מצומצמות ומכווצות, כפי שהייתי כשנסעתי במכונית אחרי התאונה.

תנוחות כוח

 תנוחת עוצמה

תנוחות כוח

תנוחות חולשה

 עמדות חולשה

תנוחות חולשה

היציבה אינה רק מעצבת את אופן ההרגשה שלנו אלא גם את אופן החשיבה שלנו על עצמנו – החל בתיאור עצמנו וכלה בוודאות ובנינוחות שיש לנו לגבי התיאורים האלה. המושגים העצמיים האלה יכולים להקל את יכולתנו (או למנוע אותה) ליצור קשר עם אחרים, לבצע את העבודה שלנו ופשוט להיות נוכחים.

ג'מיני קְווֹן, בוגרת האוניברסיטה הלאומית של סיאול, התחילה להתעניין בחקר הקשר בין גוף לנפש לאחר שהיתה מרותקת למיטתה במשך כמה חודשים והתמודדה עם שיתוק חלקי נדיר, הנגרם משימוש בתרופות, שלקתה בו בזמן לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטת 'קולומביה' בארצות–הברית. השיתוק שפיתחה נקרא "תסמונת העצב המשולש". העצב המשולש מעביר מידע חושי מאזורי הפנים אל המוח, ונזק לעצב הזה עלול לגרום לכאב מייסר, אפילו בתגובה לגירויים קלים ביותר כצחצוח שיניים או איפור. "סבלתי מכאבים כאלה שבקושי הצלחתי לשתות מים," סיפרה. "הורדתי כחמישה–עשר קילו."

היא שכבה במיטה תקופה ממושכת. הכאב, בשילוב עם השינוי הפתאומי בתנוחה מיציבה זקופה ופתוחה לשכיבה סגורה ומגוננת עם הפנים כלפי מטה, הקשו עליה לחסום את מחשבות ההרס העצמי שחילחלו והזינו את רגשות חוסר האונים שלה. "כשנשארתי במיטה בלי לזוז, הרגשתי עייפה ומדוכאת כל הזמן."

אבל אט אט שבו אליה מעט מתנועותיה, והיא התחילה לקום, לעמוד בזהירות רבה ולבצע דברים שונים. היא חזרה לצייר, תחביב שנאלצה לזנוח לפני כן ושחייב אותה לצאת מהתנוחה המכווצת שליוותה אותה זמן כה רב. "אני עובדת בדרך כלל על ציורים ענקיים, כך שכאשר התחלתי שוב לצייר, הייתי חייבת לקום על הרגליים ולפשוט את הזרועות," סיפרה.

לא זו בלבד שהתנועה המחודשת סייעה לה להתאושש גופנית, היא עזרה לה גם נפשית. "ה'התגלמות הקוגניטיבית' הזו העניקה לי חיים. אני נחושה בדעתי שהגוף שלנו יכול לשנות את התהליכים הקוגניטיביים שלנו." עם זאת, רצוני להבהיר כאן כי מובן שנכויות גופניות אינן גוזרות על בני–אדם חיים של דיכאון ושל חוסר אונים. החוויה הרגשית שקוון מספרת עליה התרחשה זמן קצר לאחר הופעת התסמינים, מה שנפוץ למדי, והעמימות העצומה סביב הדיאגנוזה והפרוגנוזה שלה החריפה מן הסתם את הרגשות האלה. אנשים הלוקים בנכויות גופניות מוצאים דרכים רבות להסתגל אליהן ולהגיע לצמיחה, ואחזור לכך בהמשך פרק זה.

כאשר קוון שילבה את מה שלמדה באוניברסיטה עם הניסיון האישי שלה, החלה לגלות עניין מיוחד באופן שבו עשויה היציבה להשפיע על החשיבה שלנו על עצמנו ועל כשרינו, ואיך מחשבות אלה עשויות לעכב או לקדם את היצירתיות. לכן ערכה קוון ניסויים העוסקים בהשפעות תנוחות חוסר האונים שהתרגלה אליהן, והשוותה אותן לא רק לתנוחות כוח אלא גם לתנוחות נייטרליות. על פי מחקריה, תנוחות החולשה חיבלו במידה ניכרת בהתמדה וביצירתיות של אנשים כשניסו לפתור בעיות מורכבות, השפעות שנבעו מהתגברות במחשבות הממעיטות–בערכם כדוגמת: "אני חסר ערך" ו"אני מאבד ביטחון בקלות".

בלשון אחרת, ההיצמדות הזמנית לתנוחות חוסר אונים הביאה לגידול במחשבות השליליות שהיו לאנשים על עצמם, מה שדילדל את מרצם להתמודד עם אתגרים ועימעם את היצירתיות שלהם. אנשים בתנוחות נייטרליות לא דשו שוב ושוב בתכונות השליליות שלהם. הם חשבו על המשימות המוטלות עליהם. הם היו בהווה – ולא במחשבות שלהם או בעתיד דמיוני, שנהרס בשל תוצאות הכישלון הקרב ובא.

חוקרים אחרים הראו השפעות דומות של התנוחה על הדימוי העצמי. אריק פֶּפֶּר, מרצה לרפואה הוליסטית באוניברסיטת סן פרנסיסקו, חוקר את יחסי הגומלין בין גוף לנפש למעלה מ-30 שנה. במחקר שערך עם פסיכולוגית הספורט וְיֶיטה וילסון, ישבו המשתתפים בשתי תנוחות –
אחת באיברים שמוטים ואחת זקופה – במשך דקה כל תנוחה. תוך כדי כך היה עליהם להיזכר בזיכרונות חיוביים או באירועים מעברם. רובם המכריע של המשתתפים – 92 אחוזים – גילו שקל להם להיזכר במחשבות מאושרות ואופטימיות כשישבו בתנוחה הזקופה.

ריסקינד אמר על ה"חפיפה" הזו: קל יותר לשלוף זיכרונות חיוביים כשאנו נמצאים בתנוחות חיוביות מאשר כשאנו נמצאים בתנוחות שליליות, כפי שהראה מיכאלק בניסוי הצעידה. זיכרונות חיוביים ותנוחות חיוביות משתלבים זה בזה. הם מסונכרנים – אם לחזור למילה שהשתמשתי בה בפרק 1. וכאשר קל יותר לשלוף זיכרונות חיוביים על עצמנו, קל יותר גם להכליל את האמונה העצמית הזו אל ההווה ואל העתיד. אנו מרגישים תחושת אופטימיות ביחס לעצמנו.

פבלו בּרינְיוֹל, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה האוטונומית של מדריד, ביצע מחקר דומה עם צוות חוקרים. הם הורו למשתתפי המחקר לשבת זקופים ולהבליט את החזה, או לשבת בישיבה שפופה הפונה קדימה, כשפניהם מביטות בברכיים שלהם (נסו את זה!). הם נשארו בתנוחות האלה במשך כמה דקות, ולאחר מכן התבקשו לומר שלוש תכונות חיוביות או שלוש תכונות שליליות שעשויות לסייע להם או לפגוע בהם בעתידם המקצועי. בסוף המחקר, לאחר שנאמר להם שהם יכולים להירגע ולחזור לתנוחות הרגילות שלהם, הם מילאו שאלון שבו דירגו את הפוטנציאל שלהם לתפקד היטב בעבודות עתידיות.

החוקרים מצאו שהאופן שבו דירגו הסטודנטים את עצמם היה תלוי בתנוחות שבהן ישבו כשתיארו את קווי האופי שלהם. לא זו בלבד שלאלה שישבו בישיבה זקופה היה קל יותר לחשוב בצורה חיובית ומעצימה על עצמם, הם גם האמינו בתוקף רב יותר בתכונות שציינו. לעומתם, אלה שישבו שמוטי איברים לא היו משוכנעים בתכונות החיוביות או השליליות שלהם. הם אף נאבקו לדעת מי הם בכלל.

מושג החשיבה המופשטת מופשט בעצמו, וייתכן שלא ברור מהם היתרונות הטמונים בכך שאדם הוא בעל חשיבה מופשטת טובה. אבל הניחו לי למקם את זה בהקשר של הערכה חברתית: אתה מנהל משא ומתן רווי מתח ונדרש להאזין לדעות רבות ולרעיונות רבים, שאת חלקם מעולם לא שמעת לפני כן, למזג אותם ולהגיב להם ביעילות. הבנת פיסות מידע שונות ומסועפות, מיצוי מהותן ומיזוגן באופן הגיוני – במהירות – הם ללא ספק מרכיב מהותי של נוכחות תחת לחץ, מהכיתה ועד חדר הישיבות ובכל מקום באמצע.

הגוף מעצב את הנפש, הנפש מעצבת את ההתנהגות, וההתנהגות מעצבת את העתיד. אפשרו לגופכם לומר לכם שאתם חזקים וראויים, ותהפכו להיות נוכחים יותר, נלהבים יותר ואמיתיים יותר. לכן מצאו את הדרך שלכם להיות כוכבי–ים!

** הכותבת היא איימי קאדי, הטקסט, בגרסתו המקוצרת, מובא מתוך פרק 8 של רב המכר העולמי, "נוכחות" (מודן)

גוף ונפש
כתבות, חדשות ודעות על הקשר שבין הגוף לנפש, איך לשמור על הבריאות, הכושר והאושר האישי