אמהוּת היא עניין מסתורי. אפשר להסתכל על זה גם כך: את חיה עם עצמך איקס שנים, ואז, אחרי מעשה אהבה ומיד אחריו מעשה אפיה, שנמשך כמעט שנה, יוצא ממך יצור קטן או יצורית קטנה שהופכים להיות הדבר היקר לך מכל. הם גם מעניקים לך את התואר "אמא". המילה הזאת בנויה בסך הכל משלוש אותיות אבל מנכסת לעצמה שפה שלמה, שאת מתחילה ללמוד. עבודה במשרה מלאה 24/7 שאין כנגדה שכר, וחיים שלמים של שעבוד לחרדות, דאגה, פחדים והרבה מאוד אהבה.
אומרים שתשעת ירחי לידה הם הכנה פסיכולוגית, נפשית, רגשית וויזואלית לאמהוּת, אבל ברגע שהרך או הרכה נולדים, את עדיין לא "יודעת" להיות אמא. ובכל זאת, זה הופך להיות הטבע הראשון שלך. את קודם כל אמא. אחר כך אישה, רעיה, בת, נכדה, חברה וגו'. אמהוּת, מסתבר, מביאה אותך לעשות דברים שלא חלמת לעשות. אני לא מדברת על "זחילת גחון" במחילות הצרות של הג'ימבורי, או נבירה עתירת שעות ביו-טיוב כדי להבין איך בדיוק להכין עוגת חד-קרן, או התנדבות לגלם את גברת קרש בחנוכה, בניגוד לרצונך החופשי.
תוך הזדהות טוטאלית עם בני בן השבע, יצא לי השבוע לבקש מרופא בחדר מיון, שיפתח גם לי וריד, כדי שהילד יפסיק לבכות מבהלה. ככה שכבנו לנו שנינו מאונפזים במיטתו, מתחבקים ומנחמים זה את זו, אני על מחלתו והוא על דאגתי לשלומו.
בדאגה הדדית, בעודנו מנגבים זה לזו את הדמעות, הרהרתי על מי שהפכתי להיות מאז שהפכתי לאמא. שמתי לב שלמרות שבשנים האחרונות ילדיי הקיאו עלי, השתינו עלי, צעקו עלי, קיללו אותי, יחלו למותי, הכריזו שמחר הם מחליפים אותי באמא אחרת יותר טובה/מבינה/מתחשבת/ וכו', ודאגו שלא אשן במשך שלוש שנים שלמות (כל אחד מהם בנפרד), הם גם חשפו אותי לרגשות, תחושות וידיעות שלא הכרתי בקיומן לפני לידתם.
הגדילה לעשות בתי, בת ארבע שנים בדיוק, שלימדה אותי את אחוות הנשיות. כל חיי הבטתי מהצד על ילדות ואז על נערות ואז על נשים שיש להן אחיות. הקשר הנשי-מסתורי הזה לא מובן לי ולפרקים עורר סקרנות ואפילו קנאה. ואז נולדה לי בת. בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם "הבת" הזאת, אחרי שכל מה שהכרתי זה "בן," אבל מהרגע שבקעה מתוכי, נולד ביחד איתה אותו ניחוח סודי שהיה זר לי כל חיי.
בתי לימדה אותי להתנהל בתוך קשר נשי. היא לימדה אותי מהי אהבה של אישה לאישה, מהי ערבות הדדית ומהי סימביוטיקה נשית. גיליתי שהיא לא "סתם" בת. היא נולדה פמיניסטית (מרב מיכאלי, מאחורייך), שמאדירה את הנקביות שלה, שגאה בנשיות שלה (מזוודת האיפור שלה גדולה ועמוסה משלי…) ואף קיעקעה בחיינו את מנהג "רק הבנות"- זמן שהוא לנשים בלבד. היא נוהגת לנהל את הזמן הזה עם חברות שלי ועם חברות שלה, איתי או בלעדיי. היא לימדה אותי לצחוק ולהצחיק וגם איך לייצר דרמה אמיתית, עם קתרזיס ודמעות וסחיטת רגשות אשמה- וכך להשיג בדיוק את מה שאני רוצה. אישה אמיתית.
אמא שלי לא לימדה אותי את כל הדברים הללו ואין לי מושג מהיכן בתי למדה אותם, אבל מסתבר שלהיות אישה זה עניין נרכש, אבל גם מולד. בהחלט ייתכן שהבנות שלנו, גם בגיל הרך, מסוגלות ללמד אותנו איך להפוך לנשים טובות יותר וגם לאמהות טובות יותר.
כדי לראות את השינוי בעיניים, מדי כמה שנים, אני לוקחת את בתי להצטלם אצל גילי חן. היא צילמה אותנו אחרי הלידה וגם לאחרונה. הכרתי את גילי כשחיינו ועבדנו בפריז, כל אחת בנפרד, ומעבר לכישרון שלה כצלמת אופנה ופורטרטים, גיליתי שגילי היא גם צלמת רנטגן. עובדה: היא מסוגלת בלחיצת כפתור אחת לראות את הנפש שלנו ולחשוף מנעד רגשות שלם. אז הנה הוא כאן, מונח לפניכם, המנעד שלי ושל בתי והוא כולל: כבוד הדדי, רכות, ערבות, המשכיות. אני לא כותבת אהבה, כי מה שיש פה זה הרבה מעבר לאהבה. אה, ויש גם הומור, זה ברור, וגם הרבה דרמה. בכל זאת תמיד נשאר "רק בנות ".
מאז שהפכתי לאמא, עניין האמהות מעסיק אותי גם במסגרת העבודה שלי כחוקרת שואה. מאז 2015 אני חוקרת את האמהוּת של נשים יהודיות בגטו ורשה, בנסיון להבין איך להיות אמא תחת פחד מוות שלא עוזב אותך לרגע, בדאגה ליצור שיקר לך יותר מעצמך. בנסיון לגלות איך היו הנשים האלה אמהות, שגילו תושיה, אומץ, יוזמה וגבורה, שעשו הכל כדי להציל את חיי ילדיהן גם במחיר מסירתם לאנשים זרים.
לא קל לעסוק בחומרים האלה כשאת אמא צעירה לילדים קטנים, ומעל יומנים ומכתבים שכתבו הנשים האלה ביידיש יצא לי להזיל לא מעט דמעות. בכיתי על חיי אמהות צעירות שהסתיימו מוקדם מדי. אמהות שהאמהוּת נמנעה מהן בכוח.
ככל שהמחקר מתקדם וככל שהאמהוּת מתקדמת מתחולל בנו שינוי. האמהוּת משתנה, אני משתנה והילדים משתנים. הפכנו להיות קפטנים שמנווטים את ספינת האמהוּת האדירה הזאת בין הגלים של חיינו. כולנו לומדים ומלמדים: אני חושפת בפניהם את העולם, והם מלמדים אותי להיות האמא לה הם זקוקים.
** הכותבת היא ד"ר מאיה גז, שתעביר את ההרצאה "שינוי דפוסי אמהוּת על רקע השואה" במסגרת סדרת ההרצאות "נשים במלחמה ובשואה" של ספרית וינר באוניברסיטת תל אביב. ההרצאה תתקיים ביום חמישי 17.5.2018 באוניברסיטת תל אביב, בניין ווב, אולם 001 בשעה 16:30.
