רעות אקשטיין בלום מחברת הספר "מפתח אפס" (מודן) גדלה בפנימייה מגיל חמש עשרה עד גיל שמונה עשרה. אך לא אותה פנימייה לאמנויות במצפה רמון, היוותה את ההשראה לספר, אלא דווקא הפנימיות הטיפוליות בהן עבדה בשנות העשרים לחייה. המפגש עם נערים בסיכון בעיקר נערי פנימיות, הם אלה שצרבו בה חוויות דרמטיות שהיו חייבות להפוך לספר. כיום, כסופרת היא מנחה בסדנאות כתיבה, בין השאר בסדנאות כתיבה לנוער בסיכון מטעם בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי.
הנה הדברים שכתבה לנו במיוחד:
צמד המילים 'נוער בסיכון' מקפיץ אותי. מה מרגיש אדם שמוגדר בסיכון? מעורר רחמים? מסכנות? מסוכנות? גיבור הספר, אופק, נער פנימייה, מתלונן על 'ילדי הבית' שכשהם רואים פנימיסטים בקניון ישר הם חושבים עליך אם אתה מסכן או מסוכן, מה עשית או מה עשו לך או מי אנס אותך." כשמפרקים לגורמים את המונח הממשלתי נוער בסיכון מתגלה המציאות הזו, שלמרבה הצער מספקת חומר עז לכתיבה.
מכיוון שמדריכים בפנימיות לעתים רבות מתגוררים בעצמם בפנימייה, העבודה הולכת אתך הביתה בסוף כל יום וגם בשבתות. את העבודה שהולכת הביתה רעות אקשטיין בלום זוכרת היטב, ממקרה שבו נערה ביצעה ניסיון אובדני והיו חייבים להצמיד לה איש צוות להשגחה. "אותה נערה ליוותה אותי יום שלם בקניות שלי בסופר, בבדיקת הדם שנזקקתי לה בקופת החולים, ובסידורים. הקשר בין הנערים למדריכים הוא עמוק ואינטנסיבי ומצד שני, קצר מועד.
כשמדריך חדש מגיע לפנימייה – ישר הוא נשאל מתי הוא עוזב. עבודה בפנימייה היא שואבת, מורכבת, ומשאירה חותם רגשי גדול. הסצנות להן הייתי עדה סיפקו לי חומר לסדרת טלוויזיה ואכן "מפתח אפס" נכתב בתחילה כסדרת דרמה. כשהבנתי שאין לי סבלנות להיות תלויה בתקציבי הפקה ובמגבלות של גופי שידור, הבנתי שאת כל מה שיש לי בפנים אני חייבת להוציא באופן בלתי אמצעי, וישבתי לכתוב את הספר. כבר בספר הקודם שלי "אי זוגי" שיצא לאור גם הוא בהוצאת מודן, עניין אותי להתעסק במה זה בית. מה זה להיות רחוק מהבית כי פנימייה אף פעם לא תהיה בית. ילדי פנימייה הם כמו חיילים קרביים –תמיד הם לחוצי בית גם כשאין בית, תמיד בא להם משהו לאכול, ותמיד כלוא בתוכם געגוע גדול.
החומרים לספר לקוחים ממצבים בלתי אפשריים להם הייתי עדה. אימא נרקומנית שמגיעה לפנימייה לקחת את דמי הכיס של ביתה בת האחת עשרה. אבא שלא מסכים שביתו תחזור לפנימייה אז הוא שורף לה את הנעליים, והייתה גם אימא שמרוב שילדיה היו מפוזרים בפנימיות, היא הייתה שוכחת איזה ילד באיזו פנימייה.
גם הגיבורים אופק ודיאנה, לצד גיבורי המשנה, הנערים והצוות בפנימייה, מבוססים על אנשים אמתיים שפגשתי, אם כי לא אחד על אחד. היה מדריך שעבד איתי בפנימייה שבמהלך לימודי קידום נוער שלו הוא עבד כנהג מונית, כמובן שהכנסתי את זה לספר והייתה מערכת יחסים בין מדריך לחניכה. מן הסתם שיניתי ואיחדתי סיפורים של דמויות, ונטלתי לעצמי את חירות המחבר להמציא ולבדות וזו הסיבה שאני סופרת. אך לא אתפלא אם אקבל טלפון או שניים מאנשים שיטענו שדמות בספר מבוססת עליהם- בעצם אני ממש מחכה לטלפון כזה.
הדמות של דיאנה היא שילוב של כמה נערות שהכרתי, ולצערי הרבה דיאנות מסתובבות בעולם עם סיפור חיים בלתי אפשרי של אבא מתעלל שנשאר לגור בבית בעוד בנותיו מפוזרות בפנימיות, וגם כשהוא נכנס לכלא לארבע שנים, הוא אחר כך משתחרר, ולרוב עם כיפה. דיאנה כדמות (בהשראת נערה אמתית) נוהגת לעשות למדריכים ומדריכות חדשים טבילת אש ולספר להם את סיפור חייה ביום הראשון לעבודתם. החשיפה של הנערים והנערות הפתיעה אותי מאוד. "כולם יודעים עליך הכול, אז יוצא שכשאת רבה עם מישהי מכות, היא יכולה לקלל אותך "יא זבל אבא שלך אנס אותך" –
מסבירה דיאנה לאופק בספר.
את האצבע הקלה על ההדק, ככל שמדובר בחשיפה, אני פוגשת גם בסדנאות. בתרגיל כתיבה במפגש הראשון, ביקשתי מהנערים לספר את סיפור חייהם בשש מילים. תוך רגע עפו לאוויר המשפטים: "אבא שלי היה עבריין ואני כמותו" , "חבר שלי בן שלושים שתיים – תמותו" ו"אין לי חיים אני מכור לדבק".
אז שלא אכתוב על זה ספר?
** הכותבת, רעות אקשטיין בלום, הוציאה בימים אלה את הספר "מפתח אפס" (מודן)
