מאת: אלופת ישראל בחתירה, נורית בזדסקי
אני כותבת את המילים האלו תוך כדי שאני אורזת שוב את המזוודה לקראת מחנה אימון נוסף באיטליה. אני מאמינה שאני בין "בני המזל" בעולם הספורט, אני זוכה לקום מדי בוקר לדבר שאני הכי אוהבת בעולם. ואל תבינו אותי לא נכון, הדרך עדיין רצופת מכשולים ולחיות את ה"חלום" הזה, זה ממש לא קל.
הסיפור האישי שלי מתחיל ביום כיף ב"מרכז דניאל לחתירה" אליו הגעתי ב-2009 והשאר כבר היסטוריה. היום אני מחשיבה את המרכז כבית שלי. הספקתי לעבור המון בעולם המשוגע הזה שנקרא ספורט תחרותי. התחריתי באליפויות אירופה ועולם בהם סיימתי במקומות 6 ו-10. אלו המקומות הטובים ביותר בהיסטוריה לחותרת ישראלית. הספקתי לשבור 5 שיאי ישראל והשנה עברתי לקטגוריית הבוגרים. בקטגוריה זו הספקתי להתחרות בגביע העולם הראשון שלי, ובעוד כמה שבועות כבר אתחרה באליפות אירופה הראשונה שלי לבוגרים, בסקוטלנד.
למרות כל הזוהר והאהבה, ישנו קושי גדול ביותר בלהיות ספורטאי בספורט יחידני וזה להיות לבד.
אחרי כל כך הרבה שנים באותו הספורט, אין יותר מדי אימונים "מרגשים", בווריאציה כזו או אחרת, עשיתי כל סוג של אימון בעבר. בשלב הזה, אני צריכה לדרבן את עצמי, לדחוף את עצמי קדימה, כל פעם מחדש, לצאת ולהתאמן ועם הזמן זה נהיה קשה יותר ויותר. סיבה מהותית היא משום שאין לי מתחרות משמעותיות פה בארץ, להשוות את עצמי אליהן ולמצוא בתחרות מולן אתגר מהותי.
אני מתאמנת מול הבנים, מתחרה נגדם באימונים, ולפעמים גם מנצחת!
הקושי המהותי בלהיות אישה ספורטאית הוא מקובעות החברה שלנו. כבר בשלב הבסיסי כילדים, כשאנחנו בוחרים את תחומי העניין שלנו, הרבה ילדות ונערות לא בוחרות בענפי ספורט מסוימים כי החברה שלנו משדרת שזה "ספורט גברי" ו"בנות צריכות ללכת לרקוד". אבל גם אם ילדות כבר בחרו ענף ספורט כלשהו כשמתקדמים ומשתפרים בו, יש מקובעות גדולה.
כשספורטאי צריך לטוס למחנות אימון ותחרויות זה נתפס הגיוני ונורמטיבי, אבל כשספורטאית טסה זה מצב שבהרבה מקרים מתקבל בחוסר הבנה ופרגון. נתקלתי בתגובות כאלו מצד המשפחה, בני זוג בעבר וגם מחברים.
ספורטאיות בכל העולם מסוגלות להחזיק בעבודה ולהקים משפחה תוך כדי שהן מקיימות קריירת ספורט. יא אפילו אחת עם תארים אולימפיים. רק אצלנו, במדינה שלנו, החברה עוד לא מצליחה לעכל את זה. אז מה מחזיק אותי? אני אדם מאוד עקשן ותחרותי. אני חושבת שאלו התכונות החזקות שבי כספורטאית.
אף פעם לא הייתי הכי חזקה או מהירה, אבל תמיד הייתה בי העקשנות להוכיח שאני יכולה. שום ענף ספורט הוא לא קל, אבל חתירה היא בין ענפי הספורט הקשים ביותר. הספורט הזה משלב עבודה של כל הגוף, כך שישנו כאב פיזי בייחוד בשגרת האימונים האינטנסיבית שלי (ותאמינו לי, היא אינטנסיבית). לצד זאת, ישנו גם קושי מנטלי גדול מאוד בחתירה, לשמור על השגרה הזו, לצאת להתאמן ולהתחרות.
אני עושה 14-12 אימונים שבועיים שכוללים חתירה, ריצה, אופניים ומשקולות. אני משלבת תפריט מיוחד של תזונאית, עיסויים ופיזיותרפיה כדי שהגוף יהיה במצב הטוב ביותר. ובנוסף לזה, אם זה לא היה נשמע מספיק עמוס, אני לומדת כיום לתואר ראשון במנהל עסקים ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה.
לוח הזמנים שלי לא קל בלשון המעטה ואני עושה המון ויתורים. שעות השינה שלי נוקשות ולפעמים צריך לדעת לוותר על פגישות עם חברים, אירועים משפחתיים. יחד עם זאת, אני בין "בני המזל" שיש להם את כל המעטפת המקצועית הזו, את הסיכוי הטוב ביותר להפיק מעצמם 100%. אז מי אני שאתלונן?
למזלי יש לי המון תמיכה מהמועדון שאני מתאמנת בו, "מרכז דניאל לחתירה". התחלתי לחתור שם לפני כמעט עשור ומעבר לתמיכה הכלכלית שבלעדיה קשה להסתדר כספורטאית, אני מקבלת המון תמיכה מנטאלית ומקצועית לאורך כל הדרך. יש פרגון מצד הנהלת המרכז, המאמנים השונים והספורטאים. זה כיף לקום בבוקר להגיע לאימון ולהרגיש "בבית". כשאני חוזרת ממחנות בחו"ל, המרכז הוא בין המקומות הראשונים שאני מצפה לחזור אליהם.
היום אני בסגל הישגי, זה אומר שמעבר למלגה אני מקבלת מעטפת מקצועית מאוד רחבה בווינגייט, מעטפת שלא הייתי מסוגלת לממן לעצמי. ויש את אתנה כמובן, היחידה לקידום ספורט נשים בישראל. אם לא העזרה מהם לאחר הצבא, אני לא בטוחה אם הייתי מסוגלת להגשים את הפוטנציאל שלי. הם פתחו בפני את הדלת וביחד עם מרכז דניאל לחתירה עזרו לי לייצר את מסגרת האימונים ברמה הגבוהה ביותר.
החלום שלי הוא כמובן להצליח ולהיות עם תוצאה העומדת בקריטריון אולימפי. בענף שלי, ההישג הזה הוא דבר שטרם נעשה עוד בארצנו, לא בקרב גברים ובטח שלא בקרב נשים. אם זו תהיה אישה, בתקווה אני, שתנפץ את תקרת הזכוכית הזו, אני חושבת שזה יהיה הישג משמעותי.
אני מקווה לתרום למערכת בה גדלתי, בין אם זה לעסוק בפיתוח ענף החתירה או לסייע בקידום ספורט תחרותי בקרב נשים. הרצון שלי לתרום במובן הזה, הוא אחת מהסיבות לכך שבחרתי ללמוד ניהול. אני מאמינה שחשוב לשלב במערכת אנשים שגדלו והתעצבו בה, אנשים שמבינים אותה מבפנים.
כספורטאית, אני מבינה מה מניע ספורטאי לקום כל יום מחדש ולעבוד ע"מ להגשים את החלום שלו. אני מבינה את הקשיים והאכזבות שחווים בעולם הזה לא פעם. ואת העזרה שספורטאי צריך מהמערכת והסובבים אותו כדי להצליח להפיק מעצמו את ה-100%.
אני מאמינה שלבנות בסיס רחב לתרבות ספורט זה חשוב. אולי זה לא יפטור לנו את כל הבעיות, בכל זאת אנחנו מדינה מורכבת. אבל מעבר לגיבוש האוכלוסייה, והפן הבריאותי אחד הפלוסים הגדולים יהיה להפעיל את הנוער שנמצא לרוב מול המסך. אני יודעת עד כמה קשה להתנתק מהפלאפון והמחשב, אבל אני חושבת ובאמת מאמינה מכל הלב שספורט זה בין הדברים העיקריים שעדיין מסוגלים לשאוב אליו את הנוער מהמסך למציאות.
** הכותבת, אלופת ישראל בחתירה, נורית בזדסקי כתבה עבור סלונה את הטור המיוחד שלה
