מאת יאנה דרום
הטלפון צפצף, קראתי את ההודעה מהילדה בת ה- 26 והתחלתי לבכות: "אז אני רוצה להודות לך בשם כל הנשים! אני לא חולה ברוך השם, אמא שלי נפטרה לפני שלוש שנים מסרטן השד. המאבק עם הלבוש היה עצום, היא תמיד חיפשה בגד שיאפשר לה להסתיר טיפה את המחלה לאור הפצע המגליד, שנהייתה לה מההקרנות. אני בטוחה שהלקוחות שלך סוגדים לך, את עושה עבודת קודש וזה ראוי להערכה! אחרי הודעות כאלה אני מבינה שלפעמים קורים לנו בחיים דברים נוראיים. אבל הם מובילים אותנו לייעוד האמיתי שלנו בחיים".
לא תכננתי לחלות בסרטן השד בגיל 28. בטח שלא תכננתי שזה יקרה בדיוק בחודש השלישי להריון הראשון שלי, חצי שנה אחרי החתונה, בדיוק בסיום התואר השני.
פתאום, בין הביקורים במרפאת מעקב ההריון, מצאתי את עצמי בשבוע ה-14 , תחילת חודש רביעי על שולחן הניתוחים. אני זוכרת שהתעוררתי ובמילים הראשונות שהצלחתי להוציא מהפה, התחננתי שייקחו אותי לאולטרסאונד לבדוק שהכל בסדר עם העובר ויש דופק.
מצאתי את עצמי עם בטן שהולכת וגדלה, מדלגת בין כירורג שד לאונקולוג.
חיפשתי את האונקולוג שיגיד לי את מה שרציתי לשמוע אבל לא מצאתי אחד כזה. כולם באופן חד משמעי רצו שאתחיל לקבל כימותרפיה החל מחודש 6 ושאז אמשיך גם אחרי הלידה, אבל לא הסכמתי. רצו ליילד אותי בשבוע 38 כדי שבכל זאת אתחיל את הכימוטרפיה בהקדם וגם לזה לא הסכמתי.
ביקשתי שיניחו לי שאלד בשקט ואז אעשה כל מה שהם רוצים. בדיעבד, ברור לי שזאת הייתה טעות כי ממש לפני הלידה, התפתח לי גידול נוסף בשד באזור המקורי של הניתוח, שככל הנראה, היה נמנע אלמלא ההתנגדות שלי לטיפולים. ממחלקת היולדות עברתי ישר למרפאה האונקולוגית. החוויה הכל כך מרגשת של היציאה עם תינוקת חדשה מבית החולים נמנעה ממני.
הקטנטונת יצאה מבית החולים עם סבתא וסבא ולא עם ההורים, אני נאלצתי להישאר בבית החולים. לא תכננתי לאבד את השיער, את הריסים, את הגבות, את החזה ולא את החיוך. אבל זה קרה כי אנחנו עושים תכניות לעוד חודש, לעוד שנה, לפנסיה, אבל אז החיים מובילים אותנו לחשב מסלול מחדש.
החופשת לידה שלי כללה קניית פאה ומטפחות ראש, הכרתי חברות חדשות שכולן מתמודדות עם סרטן השד והבנתי שאני חייבת להילחם כמו לביאה בשבילי ובשביל נויה שלי. היו רגעים קשים, הימים הראשונים אחרי כל טיפול היו מלווים בכאבים עצומים בשרירים ובעצמות. אבל הכאב הכי נורא, כזה שמפלח את הגוף זה כשהתינוקת בוכה ואני לא יכולה לקום אליה.
אחרי הטיפולים הכימותרפיים, עברתי ניתוח לכריתת שד עם שחזור מידי שלא הצליח, אחרי אינספור אשפוזים וניסיונות להציל את הציצי שלי, נותרתי בחורה בת 28 שרק התחתנה עם תינוקת בבית, שד אחד, פרוטזה וחזיית "הסבתא" היחידה שמצאתי בחנויות בארץ. בעוד שהרופאים עסוקים בבריאות הגוף שלנו, בריאות הנפש היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה.
אין תרופה שתגרום לך לחייך ואני החלטתי שאני לא מוותרת.
בתור אישה שתמיד אהבה להתלבש, להתאפר להיראות טוב החלטתי שגם למצב הזה אני מוצאת פתרונות. החוויה האישית שלי ותהליך ההחלמה שעסק הרבה בדימוי הגוף, בשינויים, בללמוד לאהוב את עצמי איך שאני ולהאמין שככה אני מושלמת הוביל אותי לפתוח את רשת האופנה הראשונה בישראל של אופנה ואביזרים נשים המתמודדות עם סרטן השד עם חנויות בחיפה ובתל אביב.
כמה כוח ועוצמה יש לחזייה סקסית אחת שיכולה לגרום לאישה שעברה כריתת שד או כל מיני ניתוחים בשד להסתכל במראה, להתפשט, להרגיש נשית וחושנית אחרי כל התהליך הנורא הזה. מה שהכי יפה זה שלא משנה מה הגיל, אם זאת בחורה בת 20 פלוס או אישה בת 70 פלוס, הן לא מוותרות על עצמן, על היופי שלהן, על הדרך להתחיל ללמוד, לקבל את הגוף החדש ולהחלים.
שנתיים וחצי אחרי שהחלמתי נכנסתי להריון נוסף. שמחה מהולה בעצב. כי הפעם בחודש שלישי איבדתי את אמי למחלת הסרטן. לתינוקת קראתי שיר מתוך התפילה שיר למעלות. אוי כמה פעמים בכיתי את התפילה הזאת. אני תמיד צוחקת שלחברות שלי הייתה בעיה לזכור באיזה שד הן הניקו קודם ואצלי לא. נחושה יותר מתמיד, הנקתי את שיר במשך חצי שנה הנקה מלאה משד אחד.
לאור היותי נשאית של גן BRCA1, שמגדיל משמעותית את הסיכון לחלות בסרטן השד והשחלות, החלטתי לעבור ניתוח כריתת שד שני מניעתי ושחזור שדיים משרירי הגב. הניתוח שנמשך 6 שעות הותיר אותי עם צלקות נוראיות בכל הגוף. הדבר הראשון שעשיתי בזמן ההחלמה זה לעצב טוניקה מיוחדת לנשים שעוברות שחזורי שד.
אחרי האי יכולת להתלבש באופן עצמאי תקופה ארוכה והסתובבות יומיומית עם פיג'מה, החלטתי שאני מעצבת בגד נוח ומתאים לניתוחים לנשים שאחריי. הטוניקה שלי כבר הגיעה גם לעשרות נשים בארה"ב. לאחר ההחלמה קיבלתי כוח נוסף והתחלתי להרצות את הסיפור שלי בפני כלל הנשים בארץ כי הצלקות מזכירות לנו היכן היינו. אבל הן לא מכתיבות עד לאן נגיע.
הבנתי שדרך ההלבשה התחתונה, הבגדים והסטיילינג אני יכולה לעזור לנשים לאהוב את עצמן וזה לא משנה מה הן עברו. הבנתי שהמאבקים האלה מול המראה נוגעים כמעט בכל אחת. החלטתי שאני יכולה ובעיקר רוצה לגעת בכל הנשים ולהראות להן שאם אני למדתי להתאהב בגוף שלי מחדש אז הן בטוח שיכולות.
אני מאמינה שבכל אחת יש את הניצוץ, רק צריך להצית אותו מחדש!
** הכותבת היא יאנה דרום, שהתמודדה עם סרטן ומפיצה את סיפורה כדי לעורר מודעות
