האמונה הרווחת היא שיותר ויותר נשים נחשפו למקרה טראומתי אחד או יותר בחייהן וכתוצאה מכך הן סובלות מסימפטומים של פוסט- טראומה, איך תדעו לזהות סימנים פוסט- טראומתיים וכיצד ניתן להחלים ממצב זה? הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית (PTSD) היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות החרדה, המתפתחת בעקבות חוויית אירוע קשה מאוד (טראומה), מבחינה נפשית או גופנית ונפשית כאחד.
רק בשנות השמונים, פוסט טראומה הוכרה על ידי ה-DSM) Diagnostic and Statistical Manual), בזכות התארגנות של יוצאי קרבות שתבעו את זכויותיהם. עד אז אנשים שחוו סימפטומים של פוסט טראומה נחשבו כ"מתחלים", אנשים שמתחזים לחולים. המהפכה החלה בשנות ה-70 כאשר חיילים משוחררים יצרו קבוצות של יוצאי מלחמה הסובלים מפוסט טראומה.
במקביל קבוצות נשים אשר עברו התעללות מינית ו/או אונס התאגדו והבינו את גודל התופעה, 1 מתוך 4 נשים עברה אונס, 1 מ-3 עברה התעללות מינית בילדותה.
אברהם קרדינר, פסיכיאטר אמריקאי, הוא שהגדיר את הפוסט טראומה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. ההבנה היא שיכולים להתקיים סימפטומים גופניים ונפשיים כאחד לאורך זמן לאחר שקרתה הטראומה. טראומה מתארת חוויה שקשורה בתחושת חוסר ישע חזקה בפני איומים אמיתיים או מדומים לחיים, לשלמות הגופנית או לצלילות הדעת.
לעתים קרובות יש חילול עולמו של האדם כפי שהוא הכיר אותו עד כה, דבר המכניס אותו לקושי רב וחוסר ביטחון בשל מצב של חציית גבולות ואיבוד שליטה. בדרך כלל ברגע התרחשות הטראומה התגובה יכולה להתחלק לשלושה סוגים אשר מכונים שלושת ה-F (וולטר ברדפורד קנון, "החוכמה של הגוף", 1932):
Freeze (קיפאון), Flight (בריחה), Fight (לחימה)
שלושת מנגנונים אלה נועדו להגן על נפשו של האדם מלהרגיש את החוויה הטראומתית, אך כל הרגשות שאמורים לחוות בעת הטראומה (פחד, חוסר אונים, בושה, תוקפנות ועוד), נשארים כלואים בתוך הנפש, מודחקים. על מנת לשמר את ההדחקה מנגנוני ההגנה עובדים באופן לא מודע ללא פסק וזה כרוך במאמץ נפשי רב ובסופו של דבר מביא להתשה.
בנוסף, מנגנון שאינו מודע לנו יוצר הפרדה בין השכל לרגש וכאשר ראש ולב נפרדים נוצרות שתי ישויות נפרדות בתוך אדם אחד הגורמות לו בלבול משמעותי בחייו. במצב של פוסט- טראומה בד"כ השכל, הרציונל, במצב של עודף שמטרתו לגונן על הרגש, ואילו המקום הרגשי האותנטי מצוי בנתק על מנת לא להרגיש את הכאב אשר מזוהה עם הטראומה.
אלו מובילים לחיי פיצול היכולים להתבטא לרוב בחוסר ידיעה מי אני, מה רצונותיי ותחושת חוסר ריצוי כללית מהחיים. השכל מטשטש את הרגש בהסברים וגורם לחוסר מודעות באשליה של "מודעות יתר". בנוסף, יש תחושה של חוסר שקט פנימי וחרדות הנגזרות מן הטראומה הלא מעובדת אשר שוכנת בנפש.
אז איך תדעו אם אתן סובלות מפוסט טראומה? ישנם שלושה סימפטומים מרכזיים:
שחזור הטראומה
אדם שסובל מ-PTSD ירגיש לעיתים קרובות כאילו שהטראומה מתרחשת שוב ושוב, תופעה זו נקראת פלשבק. מי שחווה טראומה, עלול למצוא את עצמו מדמיין תמונות מהחוויה הטראומטית, סיוטים חוזרים ונשנים או אפילו יתכן שיהיו לו הזיות על הטראומה. תופעות אלו גורמות לעיתים לאנשים לאבד קשר עם ה-"כאן ועכשיו" ולנהוג כפי שהם נהגו כשהאירוע הטראומטי התרחש ( לדוגמא: להרגיש צורך לברוח מבלי שאף אחד רודף אחרייך).
באופן לא מודע, אדם הסובל מטראומה יזמן לחייו דמויות ומקרים אשר יעוררו את הטראומה, זוהי משאלה פנימית של התת מודע לעלות למודע על מנת לקבל עזרה.
הימנעות
אנשים עם PTSD משקיעים מאמצים רבים בהימנעות מכל דבר שעלול להזכיר להם את האירוע הטראומטי, הם ינסו להתחמק מאנשים, מקומות או דברים שיכולים להזכיר את הטראומה. הם ימנעו מכל סוג של כאב בכדי להימנע מתחושות קשות אשר עלולות להידמות לתחושות המזוהות עם הטראומה.
איבוד התחושה לגבי מחשבות או תחושות הקשורות לטראומה עצמה נקרא "דיסוציאציה"- והינו אחד מסימני ההיכר של PTSD. לעיתים קרובות אנשים עם PTSD משתמשים בסמים או באלכוהול בכדי להשכיח מעצמם רגשות וזיכרונות הקשורים לטראומה ולכן יש נטייה להתמכרויות בקרב אנשים שעברו חוויה שכזו.
עוררות יתר
סימפטומים של עוררות פסיכולוגית ופיסיולוגית מובחנים אצל אנשים עם PTSD. יכול להיות שהם יהיו מאוד קופצניים, נבהלים בקלות, נרגזים, שיהיו להם הפרעות בשינה כדוגמת סיוטי לילה או נדודי שינה. אפשרי שהם יראו כאילו הם כל הזמן על המשמר ויסבלו מקשיים בריכוז. לעיתים לאנשים עם PTSD יהיו התקפי פאניקה מלווים בקוצר נשימה ובכאבים בחזה.
אם כך, כיצד פסיכותרפיה טרנס – פרסונלית יכולה לחבר בין חלקי הנפש המפוצלים והמנותקים אצל נשים שעברו טראומה וכרגע מצויות במצב של פוסט- טראומה? פסיכותרפיה טרנס- פרסונלית נועדה לאחד בין כל חלקינו ע"י דיאלוג בין הלא מודע למודע באמצעות שיחה, דמיון מודרך, התמקדות והילינג.
ניתן לחוות רגשות שאותם לא העזתן להרגיש ואינכן אפילו מודעות לקיומם. כאשר אדם מדבר ומספק הסברים לעצמו ולסביבה לא תמיד הוא מרגיש את החוויה. האתגר הגדול ביותר בעבודה עם אדם שחווה טראומה הוא להחזיר אותו למחוזות הרגש אותם זנח ללא ידיעתו, משום הכאב הגדול שכרוך בהכרה של מה שעבר על עולמו הרגשי ומה שנותר ממנו לאחר חווית הטראומה תוך כדי הקשבה ותמיכה.
הריצה היומיומית מטרתה באופן סמוי, לשלוף אותנו מנוכחות ומהתמודדות עם ההשלכות של הטראומה וסופה יהיה בזבוז של כל האנרגיות שלנו ופספוס של הווית החיים.
הטיפול החוויתי מזמין את המטופלת להיכנס פנימה, לחזור לקשר עם עצמה ולהעלות תכנים מן התת מודע למודע. אומנם שוכן שם תוכן שעלול לאיים אך בזכות תהליך מוחזק ותומך תוכל לעמוד מולו בחוזקה, דבר שמאפשר את החזרת הכוחות שלה לעצמה וחזרה לחיים. הטריק הוא שרק כאשר אנחנו חוזרים אנו בכלל מבינים שלא היינו, שאולי נאבדנו קצת ונעזרנו במרוץ של החיים בשביל לעשות זאת.
הכל על פניו נראה בסדר עכשיו – זהו כוחו של התת מודע, אך מתחת מסתתרים רגשות שלא קיבלו מענה והפסיכותרפיה הטרנס-פרסונלית כאן בכדי לעזור לשחרר רגשות מודחקים ולהחזיר אתכן לעצמכן.
DSM- מדריך דיאגנוסטי וסטטיסטי להפרעות נפשיות, פורסם על ידי האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, מציע שפה משותפת ואמות מידה סטנדרטיות לסיווג של הפרעות נפשיות.
** הכותבת היא שרון פרדני, מטפלת בפסיכותרפיה ורפלקסולוגיה
