אתמול בלילה מישהי שאלה אותי, למה לנשים קשה לצאת ממעגל הזנות, וזה מה שעניתי לה:
להכנס לעבודה הזאת, זה קצת כמו להכנס למערכת יחסים עם גבר מכה.
תחילה, את לא מודעת לאלימות. יש מן תקופת זמן בה את שבויה בתוך כל הזוהר והרומנטיקה. הבמה, הכסף, העצמאות, הקלות שבה דברים באים. הרי למה למלצר בעבור שכר מינימום של 20 ומשהו שקלים לשעה כשאת יכולה לעשות את ה-20 ומשהו שקלים האלה בשתי דקות? כל שאת נדרשת זה לשבת על מישהו בלי חלק עליון ולתת לו לגעת בך תוך שאת מתחככת באיבר המין שלו. אם את חושבת בגדול, את יכולה לעשות כמה מאות שקלים לשעה של אקט מיני מלא.
אם את צעירה ויפה יש סיכוי שאפילו לא תצטרכי לספור את הכסף, כי הוא ימשיך להגיע כל עוד תתני. או כל נגזרת אחרת של זנות. כל מה שאת צריכה זה רק לעצום עיניים ולדמיין שהוא מישהו אחר. מישהו שאת רוצה. לפעמים זה קשה כי את שומעת אותו, מריחה אותו, מרגישה את הנקבוביות של העור שלו נפערות ונאטמות הישר על החלק החשוף ביותר בנשמתך.. במצב כזה, יותר קל לדמיין שאת מישהי אחרת. שאת לא כאן. זה נשמע לא נעים אבל מתרגלים מהר.
כי כשאת במצוקה כלכלית, כשחווית את הצד הפחות נעים של הקיום, זה נראה כמו פרס. וכך לאט לאט הרומן שלך עם הגבר הזה הולך ונהיה סבוך. הוא מאמת אותך עם רגעים פחות נעימים, עם תחושות מעורבות, לעיתים אף דחייה. אבל הגבר הזה, הוא לא רואה את הקשיים שלך. הוא במהות שלו רע, אלים, עיוור להיותך. עבורו את מכלול שמתקיים בכדי להזין אותו. את מזינה אותו, הוא מזיין אותך. עסקה אכזרית בה את נשדדת בלי בושה. ועוד אומרים עלייך שאת המנצלת.
לאט לאט את מתרוקנת. הכוחות מתחילים לאזול, החיוך כבר פחות משכנע וההילה פחות נוצצת. כאן מתחילה ההתעללות.
העבודה הזאת כבר לא כזאת קלה. יש ימים שאת טובעת בכסף ויש ימים שאין לך דבר. והלקוחות דוחים והניצול הוא אינסופי. זה כאילו הם יודעים לזהות מתי את הכי חלשה, הכי נואשת, הם יודעים בדיוק איזה סם מרים לך את מצב הרוח ותמיד יש להם כמויות ממנו שיכולות להרוג פיל, הם יודעים בדיוק מה מחיר המינימום שהדימוי העצמי המזופת שלך ידרוש בעבור התרומה הגבוהה ביותר שהם יכולים לדרוש, ובדיוק מה לומר לך כדי שתסכימי עם חיוך שבור.
זה מגיע עם השימוש העצמי בסמים, עם האלכוהול ועם שלל משכיחי המציאות שאת זקוקה להם כדי להתמודד. וזו סביבה חולה של אנשים פצועים ומערכות יחסים פגומות. קנסות מומצאים על דברים כמו איחור למשמרת, או התחצפות ללקוח, או סתם כי בא. השפלות פומביות בשם ההומור, הכעס, השעמום או הסטייה. ואת נדרשת להגיע כל יום למסיבת ההחפצה הזאת על תקן הליצן.
לשמוע אמירות כמו :
"400 שקל? למה מי את?"
"למה לא מחייכת?"
"למה לא מגולחת?"
"למה לא צועקת?"
"תצעקי. תעשי כאילו כואב לך"
"ונו בחייאת, אני מוריד את הקונדום"
ובשלב הזה כבר אי אפשר ללכת כי הקיום שלך תלוי בזה. הכלכלי, החברתי. את שרופה בעולם שבחוץ. זהו. זה הכי טוב שתקבלי.
כמו במערכת יחסים אלימה, בכל פעם שיש לך יום נסבל במקרה הטוב, כשעשית כסף או נפלת על לקוח שמריח נחמד או סתם נחמד, כמו מטומטמת את שוכחת את כל הימים שבהם נלחמת על חייך. הסיכוי הכי טוב שנראה לך רוב הזמן הוא לסיים בארון. מטאפורי או ליטרלי. תלוי כמה חדוות חיים נשארה בך.
רוב הבנות שעוזבות, חוזרות ועוזבות לסירוגין בתקופות חיים של שנים על שנים. לא מצליחות להשתלב בעולם שבחוץ. נשות קצה. חלק גדול גם מדרדרות למקומות קשים יותר. מהבמה אל החדר, מחדר אל הדירה, מהדירה אל הרחוב, מהרחוב אל החוף.. ומי שמצליחה לצאת לגמרי תהיה ברוב המקרים מי שמצאה זוגיות מסויימת או לא יכלה יותר. מישהי שהצליחה להמציא את עצמה מחדש, להתכחש לכאביה ולזכרונותיה הקשים ביותר.
להחליף מקום או להחליף פאה או שם. כי כמו שכבר ציינתי, הרבה יותר קל לדמיין שאת מישהי אחרת.
וזו מלחמה יומיומית, לקום בבוקר ולא ליפול. לא לחזור לשם. זו האופציה הראשונה בראש תמיד. תגיד לך את זה כל שורדת. איך בכל קושי כלכלי היא חוזרת לרשימת הטלפונים של הגברים שאנסו אותה והרגו אותה ולקחו ממנה הכל. עוברת על השמות וחושבת לעצמה, מי יתן לי הכי הרבה ויכאיב לי הכי פחות?
למה קוראים לנו שורדות זנות? חשבת על זה פעם? זה כי כל כך הרבה רגעים מקרבים אותך למוות כשאת בתוך המעגל, שזה בבחינת נס משמיים לצאת ממנו בחיים עם כוח נפשי להתגבר עליו.
הדמות הזאת, של המושיע והבועל, היד הזאת, שמכה ומלטפת, הריח הזה שלא עוזב אותך, שנדבק לעורך ומצייר לך זהות אחרת;
הם יכולים להיות גבר אחד והם יכולים להיות מיליון.
זו המציאות של אישה בזנות, כמו המציאות של אישה מוכה.
רק שלאחת יש לעולם חמלה לחלק, ולשנייה לא.
מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק שלי "ריי אנג'ל קים מוניק"
קראו את הסיפור שלי, על 4 שנים קשות במעגל הזנות ועל היציאה ממנו: סיפורה של ג’ – מכתב לאנושות כולה
