יוצאת מהארון: גם אני שרדתי אונס

כתבתי פוסט בפייסבוק, סיפרתי שנאנסתי. שגם אני אחת מהנשים האלה שהולכות שקופות ביניכם, קרועות מכאב, מנסות לתפקד כאילו הכל בסדר וכלום לא קרה, אבל עדיין הרגשתי לבד

לפני קצת יותר מחודש יצאתי מהארון בפעם השנייה בחיי. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בת 17 וסיפרתי לאמא שלי שאני לסבית. השנייה הייתה כשסיפרתי קבל עם, אומה ופייסבוק ש(גם) אני שרדתי אונס. לא פירטתי יותר מדי, אני גם לא חושבת שהייתי צריכה. הדבר היחיד שרציתי זה להפסיק להיות לבד, ולא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל כל הנשים שמסביבי, שצועקות הכי חזק שהן יכולות, ולא תמיד יש מי שישמע. השקט הזה המוחלט כשאת צורחת הוא הרעש הכי מכאיב בעולם, ואת הדממה הזו רציתי לשבור.

רציתי לשבור אותה כי נמאס לי. כבר זמן מה שנמאס לי. רציתי להפסיק להרגיש שאני משקרת לחברים שלי. רציתי שהם יבינו למה לפעמים אני מתנהגת מוזר, למה לפעמים אני מתכווצת במקום, למה לפעמים העיניים מתמלאות בדמעות וכל הגוף מתקשה. רציתי שיבינו למה אני קופאת לפעמים בלי שום סיבה נראית לעין, נראית פחות קשורה, מדברת פחות בהיר.

הייתי צעירה מאוד. זה היה נורא ואיום, התגשמות כל הסיוטים. זה לא משהו שאני רוצה לדבר עליו, עם אף אחד. לפעמים זה משהו שאני חייבת לדבר עליו, אבל רק עם האנשים הקרובים ביותר, האהובים ביותר. רק עם אלה שיודעים לפרוט על המיתרים הכי דקיקים של הנשמה שלי. לפעמים אני רוצה לצעוק את זה מראש כל בניין. לפעמים אני רוצה שייראו אותי כמו שאני באמת, והאמת היא שאני מתה מפחד. אני מתה מפחד מכיוון שבעבר, כשהצלחתי לדבר על זה קצת, מצאתי את עצמי לבד שוב, עם לב פצוע ומדמם ואמון שלקח שנים לשקם.

אז כתבתי פוסט בפייסבוק, ויצאתי שוב מהארון. סיפרתי שנאנסתי. שגם אני אחת מהנשים האלה שהולכות שקופות ביניכם, קרועות מכאב, מנסות לתפקד כאילו הכל בסדר וכלום לא קרה. יצאתי מהארון, ואחרי שעשיתי את זה קיבלתי מאות הערות ולייקים ולבבות דיגיטליים, אבל עדיין הרגשתי לבד. זה היה עוד יותר גרוע הפעם, כי כולם ידעו, אבל רק מתי-מעט עצרו כדי לשאול את השאלה הכי פשוטה, מה שלומי.

חברה אחת הצליחה לבלוע את כל הרוק שבגוף האדם, לאזור את כל האומץ והאהבה שבעולם, ולבקש ממני לספר לה מה באמת קרה שם. סיפרתי את כל מה שאני מסוגלת, לפחות את כל מה שיש לו מלים. קבוצה אחרת של חברות הייתה שם באותו לילה כדי להרים אותי מהתהומות אליהם התרסקתי כשחיכיתי שהיא תגיד שהיא אוהבת אותי למרות הכל. שאני לא דוחה אותה. שהיא לא הולכת לשום מקום. היא עדיין לא אמרה. מצד שני היא גם לא נעלמה. אולי ניצחון קטן על האובדן התמידי.

ואז התחילו להגיע ההודעות הפרטיות, חלקן תומכות ומחבקות, רובן מלאות שאלות, ואני חושבת שהן חשובות. הן מלמדות אותנו מה אנשים חושבים על קורבנות אונס. הן חשובות כי יש להן ערך חינוכי. בבקשה קראו את השאלות האלה לפני שאתם ניגשים לשיחה עם אחת (או אחד) מאיתנו, ובבקשה, תנו לשאלה אחת להנחות אתכם בדרך: “מה שלומך, אבל באמת? את רוצה שאני אקשיב”?

מה שלומך? אבל באמת (צילום: שאטרסטוק)

אז הנה חלק מהשאלות שקיבלתי:

את חושבת על זה כל הזמן?

לא, לא כל הזמן. אבל זה משהו שמלווה אותי במשך חלקים נרחבים מהיום, לא תמיד מתוך בחירה.

היית בטיפול?

כן. בגלל זה אני היום אדם אחר, מתפקד, שמח. אני אמא מאושרת לשתי ילדות מדהימות ובת זוג אוהבת לבן אדם הכי נפלא בעולם. יש לי סטארטאפ שממלא אותי במשמעות כל יום מחדש. בזכות זה אני נמצאת היום במקום בו אני יכולה לדבר על מה שעברתי בלי להתרסק לגמרי, ולהתרסק לגמרי תוך ידיעה ברורה שאני יודעת גם לקום משם ולהמשיך הלאה.

את בטח לא קוראת חדשות, יש שם המון מקרי אונס.

האמת שאני דווקא כן. פעם אפילו עשיתי חדשות, ונהניתי מכל רגע. אני לא מוצפת מכל מקרה אונס שיש בעולם. הטריגרים, אם ישנם, קשורים לחוויות האישיות שלי, ולא לחוויות האישיות של נשים אחרות. כשאני שומעת על מקרי אונס אחרים אני בעיקר רוצה לחבק את הניצולות ולתת להן את השקט שאני יודעת שכל כך חסר להן עכשיו.

אז בגלל זה את לסבית?

אין ספק שזו אחת השאלות החביבות עלי ביותר. לא, זו לא הסיבה. אני לסבית כי אני נמשכת לנשים. ובבקשה, תחסכו לי. אין שום קשר בין אונס לבין סקס. אונס הוא ביטוי טהור של אלימות.

איבדת חברים אחרי שסיפרת להם שנאנסת?

כן. יותר מדי, ובאופן כואב מדי. הם שברו את לבי, אבל זה לא משהו שאני יכולה להחזיק נגדם, בטח לא לאורך זמן. זה כואב, זה מתיש, זה טובעני. אני סולחת לכל אחד ואחת מהם, ותמיד יהיה להם מקום חשוב אצלי בלב, כי אני זוכרת גם למה רציתי לספר להם מלכתחילה.

איך זה מרגיש לך עכשיו, אחרי שכתבת את זה?

זה בעיקר מפחיד. אני מקווה שחברים שאוהבים אותי יחבקו אותי הכי חזק שהם יכולים, ואולי ימצאו מקום בלבם לשאול קצת יותר. יש גם תחושת הקלה מסויימת, כי אני לא צריכה לחשוש לכתוב דברים שקשורים לאונס שעברתי, או לאונס בכלל. כולם ממילא יודעים.

איזה שאלה עדיף לא לשאול?

זו שאלה מצויינת. אל תשאלו על גרפיקה. זה מרגיש כמו חטטנות פורנוגרפית, אפילו אם הכוונות שלכם הכי טובות ואמיתיות בעולם.

את מכירה את האנסים שלך? הם בכלא?

לא, אני לא מכירה אותם, ולכן גם אין לי מושג אם הם בכלא. זה בדרך כלל לא מטריד אותי. אני יותר מוטרדת מאנסים שכן יודעים מי הם, והם הורשעו באונס, ועדיין לא יושבים בכלא מספיק זמן.

את באמת רוצה לדבר על זה? לאיזו תגובה את מצפה?

כן, מאוד, אבל לא עם כל אחד. סליחה ואל תעלבו. כלל המפתח פה הוא לשאול. אם אני לא ארצה לענות, אני פשוט אגיד “לא תודה” ובאמת אעריך את זה שניסיתם. אני לא מדברת על זה באופן כללי, ובטח שלא עם כל אחד. כשאני כן בוחרת לדבר, אני בעיקר רוצה שיחבקו אותי, בעיקר אחרי. כי אין תחושה בודדה יותר מהתחושה שסיפרת ואת עדיין לבד, ואין פחד גדול יותר מהפחד שהאדם בו בטחת ייעלם.

כשיצאתי מהארון הייתי גאה בעצמי. ידעתי שמצאתי קהילה, שאולי יהיה קשה אבל יהיו לי חיים טובים. ידעתי שתהיה לי יום אחד אהבה גדולה. צדקתי. ועכשיו? עכשיו אני גאה בכל אישה (ואיש) שעומדים ומספרים בקול רם “גם אני נאנסתי”, “גם אני הוטרדתי”, “גם אני הותקפתי”. אני גאה בכל אחד ואחת מכם שנמצאים שם לצדנו, באומץ ובאהבה, ובוחרים לחבק ולא להיעלם, למרות הקושי העצום. ואני גאה בעיקר בעצמי, לגמרי לגמרי גאה.

גאה בעצמי (צילום: שאטרסטוק)