להושיט יד כאן ועכשיו

הסוד של החצר הנשית והייחוד שלה הוא באופן הושטת היד. אנחנו פותחים דלת לעולם שצעירות רבות במצבי הדרה, מהקצוות של החברה הישראלית, לא ידעו כלל על קיומו

זה היה לפני שש או שבע שנים, תוך כדי עבודה על המחשב רפרפתי בפייסבוק, כמו הרבה פעמים אחרות בהן הדעת הוסחה מהכתיבה, פיזרתי קצת לייקים קצת לבבות, שום דבר שלא עשיתי קודם. אבל אז העיניים שלי נעצרו על פוסט של ׳החצר הנשית׳ שמישהי מחברותיי שיתפה, בו סופר על אמא צעירה, צעירה מאוד, לפעוטה ולתינוק שרק נולד וזקוקה לתרומות של אביזרים בסיסיים לבית. כשהתעמקתי קצת יותר בפוסט הבנתי שמדובר בילדונת, עוד לא בת עשרים, שהגיעה לדירת מעבר, כלומר דירה שמשמשת לה מפלט או מקלט או מגן מפני בית אלים שבו גרה קודם. ויש לה שני ילדים. ואין לה כלום.

אני לא יכולה להסביר כאן במילים את האמוק שאחז בי בעקבות הפוסט הזה, את החנק בגרון, את הריצה המוטרפת בין הארונות בבית והאיסוף הלא בררני של מצעים, שמיכות, כריות, בגדי תינוקות, אבזרים כאלה וגם אחרים – קטפתי מכל הבא ליד – שק ועוד שק, שקית ועוד שקית, דחסתי הכל לאוטו ונסעתי לכתובת ביפו שהיתה רשומה שם.

אולי כי היא אמא, כמוני, אולי כי לא יכולתי להעלות על הדעת סיטואציה של גוף כואב אחרי לידה, ושני גופים קטנים, חסרי אונים, צמודים אלייך וזקוקים לך, ואין אמצעים ואין בן זוג ואת לבד לבד לבד עם כל הדבר הגדול הזה שנקרא – אמהוּת. חיים. אולי בגלל כל אלה התייצבתי עם ערימת שקים ביום ההוא בחצר הנשית לעיניה הפעורות של ליאורה, מי שהיתה אז אחת המנהלות וגם אחת המייסדות של המקום המדהים הזה.

רוצות להגיע? לחצו כאן

הדס ליבוביץ' צילום אלבום פרטי

אמרתי לה שראיתי את הפוסט ורצתי לכאן. והיא אמרה תודה. שאלתי איך אפשר לעזור, להתנדב? והיא שאלה מה אני יודעת לעשות? לכתוב, אמרתי. היא צחקה, ואז הרצינה, ואז סיפרה לי קצת עליהן, ועל הפעילויות והחזון וההצלחות הקטנות שבדרך. מאז אני שלהן – בכל מה שרק צריך. פעם בבגדים חמים, פעם בגיוס תורמים, פעם בהפקת אירוע, פעם בניסוח טקסט.

ואני רוצה לקחת רגע ולספר כאן על המקום המיוחד הזה.

הסוד של החצר הנשית, והייחוד שלה הוא באופן הושטת היד. ואיך מושיטים יד למי שאפילו לא יודעת שכדאי לה להושיט בחזרה? למי שמעולם יד לא הושטה לה? ובכן, ה׳לב׳ של החצר הנשית היא המספרה שבתוכה. בכל חצר יש מספרה חינמית לטובת כל מי שמעוניינת. ככה התחילו להגיע נערות וצעירות למרחבים האלה, הן הגיעו למספרה, ואז גילו שגם ארוחה חמה מחכה שם, וגם אוזן קשבת. לאט לאט, כל אחת בזמנה, כשהבטן שבעה, והמקום בטוח ורגוע ומלא בנתינה – מתחילים לצוף הסיפורים, הבעיות, הקשיים. הושטת היד בחצר הנשית היא לא אוטומטית, היא ספציפית – כל אחת לפי צרכיה, לפי מצוקותיה תקבל מענה – אחת בשיעורים פרטיים להשלמת בגרויות, אחרת במיצוי זכויות או עזרה משפטית לכיסוי חובות, יש מי שצריכה הגנה מפני אלימות או במציאת דיור חלופי, ואת זו שפשוט צריכה לדבר ושיקשיבו לה.

הזמנה למרכז עינב

צריך להבין – זו לא ׳עזרה׳ במובן שאנחנו מכירות, זו הצלת חיים. זו פתיחת דלת לעולם שצעירות רבות במצבי הדרה, מהקצוות של החברה הישראלית, לא ידעו כלל על קיומו, ובטח שלא חלמו להיכנס לתוכו. כ-600 נערות וצעירות בגילאי 13-30 מגיעות בשנה לחצר הנשית בשלושה מרחבים בארץ – בנתניה, בחיפה וביפו. יש שם יהודיות וותיקות וערביות מוסלמיות ונוצריות ועולות חדשות מאתיופיה ומברית המועצות וכל אחת היא עולם ומלואו, וזה כנראה המקום היחיד שרואה אותן – את מי שהן, ללא שיפוטיות ועם הרבה הכלה ואהבה.

אז זו החצר הנשית, ולא אמרתי כמעט כלום על הצוות המסור והלב הפתוח שפועם שם, על המתנדבות ועל בנות השירות הלאומי שלוקחות חלק.

יש המון רעיונות ומחשבות לפתח את העשייה החשובה הזו ומעט מדי כסף. גם השנה ייערך אירוע התרמה עם המון א.נשים טובים – אילנה יהב, אמנית החול שיצרה עבודה מרגשת במיוחד לאירוע, אפרת גוש שתשיר על הבמה, וליין הסטנדאפיסטיות – ׳נשי ותהני׳ שיתנו בראש במופע קורע מצחוק. בואו! מאחורי כל כרטיס יש עולם שלם שהולך ונרקם.

יום שני | 19 לנובמבר | בשעה 20:00 | מרכז ענב לתרבות, ת"א | לכרטיסים לחצו כאן

** הכותבת, הדס ליבוביץ, היא חברה בוועד המנהל של החצר הנשית, סופרת ולאחרונה התפרסם ספרה השלישי לילדים – ׳ליבי או: מה קרה לאיש עם הכלב?׳ ורומן הביכורים – ׳דלת מול דלת׳. היא אמא לשלושה + כלב ומתגוררת בתל אביב