מאת: יעל מסנר
פעמיים בחודש אני נושקת לילדיי הגדלים, ויוצאת לתיאטרון "הסימטה" עם תיק אדום גדול ואש מפושטת באבריי, עולה לגג, וקופצת מראש הצוק לתוככי נשמתי, להופיע ב"תמות, אהובי", מונודרמה שהם לגמרי לא יהיו מוזמנים לראותה, בעתיד הנראה לעין.
2015. יצירה שפיתחתי נעצרה, משוועת לדלק שמיאן להתייצר. לאחר ניסיונות סרק, שיחררתי. ידעתי שזה יבוא, מה שאין לו צורה עדיין, שאני דומעת מכל רעד שעלה מדמיונו. ידעתי שהוא בדרך. יגיע נכון ובשל, כמו שהגיעו ילדיי. אז איך זה שמכל הנושאים בעולם, יצרתי דווקא הצגה על אימהות מתוסכלת? הרי אני חווה את האימהות כמקור לגדילתי לאישה הכי נכונה שנולדתי להיות, לא?
2004. אני נזכרת. יממות ספורות לאחר שבני הבכור נולד, יצאתי לבדי לקנות משהו. התינוק היה עטוף בזרועות אביו, והיה לי זמן לחייך באושר על היותי נשואה ואם, בבית במושב עם שדה אינסופי בחוץ. אבל זה לא קרה: כעבור שעה החלו הכאבים בחזה, הרטיבות, החלב שמתחנן להתפרץ, חם כמו גייזר. התקשרתי הביתה, והסתבר שבשניות שקדמו לחיוג, גם התינוק החל לחפש, אותי. נותרו שני קילומטר עד הבית, הרמזורים היו אדומים ואני פרצתי בבכי. כל כך בכיתי. האושר הפך לכאב מטלטל. נכון, הורמונים, נכון, התחלה. אבל מה שהיה הוא שיהיה: אם שהיא באמת אם, לעולם אינה בת חורין.
2015. החומר הגיע מיד, נחוש כמו לפיד במרוץ שליחים: הוזמנתי לקרוא קטע מהספר "תמות, אהובי" בהשקה, בנוכחות הסופרת, אריאנה הרוויץ. היא בספרדית ואני בעברית קראנו את הפרק הראשון. החשמל והתשוקה שבסיפור עברו בינינו למרות מגבלות השפה, ובתום הערב ידענו שזה זה. עם מילים שמרגישות כמו חרבות, אפשר היה, לעמוד מול תפאורת החיים שמייצגת ביות ומתיקות, ולבטא פראיות. והסכנה שנשקפת במילים, השאלה: "אז מה לכל הרוחות יקרה כשאישה מדברת ככה…?", הייתה מענגת. הנה. מותר להיות ילדה רעה, מורדת, שלא רוצה. לא דיכאונית, לא משוגעת! פשוט ילדה. גם כשאת אמא.
כמו הדמות בהצגה, שהיתי עם בניי שלוש שנים, בבית. אמא במשרה מלאה ובאטצ'מנט אינסופי וכמו אצלה תמיד היה בי חיפוש מרדני אחר חופש. מאחר לא יצאתי לעבודה מחוץ לבית, נסיבות המאפשרות הפרדה, חיפשתי את הלבד בשדה הקרב עצמו- איתם. אמנם הפירות שאנחנו קוצרים כיום נפלאים, תודעת הפרטיות מפותחת מאוד בבית והקשר עמוק וחזק- אבל מרגע לרגע, מיום ליום, זה היה מתיש.
הנפילות בדרך, שנת הצהריים שנדפקת לפני ערב ארוך, ההווה המתמשך לאין קץ כשכולם מתפתחים להנאתם, העדר האנרגיה היצירתית-והזוגיות. האהבה. האהבה שמתעקשת להמשיך ולהתקיים אבל צורתה משתנה, היא הופכת למוטציה של עצמה, למכניזם פעלתן, אמנם נשארות אדוות העבר, אבל השינוי בגוף, בלב ובנפש, מוליכים את התודעה והנפש למקום זר, רחוק, שאינו מחכה לאף אחד.
ומהצומת הזו ואילך ישנם הרבה שבילים. אני הלכתי מנישואיי, מאבי ילדיי הנפלא והחם כי לא היה לי חופש. איך להסביר את הקונטראסט? קשה להסביר. ישנה הודאה כזו, בהצגה: "קשה להסביר". והדמות שלי… הדמות שלי עושה את הבחירה שלה לבדה. בחופש לדמיין רחוק מהגשמי יש סכנה לבעוט בכל מה שיש, אך גם כוח לשרוד אותו. וזו השליחות, בהצגת ההצגה הזו. לתת השראה לחופש, אם הוא חסר, לכל אישה , בדרכה.
2019. כבר שנתיים וחצי, וזו רק ההתחלה, פעמיים בחודש, בסוף הלילה, מאושרת על החופש שקיבלתי, אני חוזרת לביתי החם, לריח המתוק של ילדיי הישנים, ואוהבת אותם יותר.
"תמות אהובי" מוצגת בתאטרון הסימטה בתאריכים: יום ה', 21/2, 20:30, 4/3, יום ב', 20:30 וב-16/3, מוצ"ש, 21:00.
תאטרון הסימטה, סימטת מזל דגים 8, יפו העתיקה לפרטים נוספים התקשרו 03-6812126
** הכותבת, יעל מסנר, היא שחקנית ויוצרת