מאת: נעמה סקג'ו נאור
הילדות שלי בקיבוץ הייתה עצובה, והחיים בחברת ילדים בלינה משותפת היו עבורי מסכת קשה של התעללויות והתנכלויות חברתיות בלתי פוסקות. החיים בקיבוץ של שנות ה-70 היו סוג של כת, שאם היה בך משהו שונה, אפילו הקל שבקלים, היית הופך שעיר לעזאזל בקבוצה. תמיד היה בי משהו שונה וחוויית הניכור החברתי ליוותה אותי לאורך כל שנות ילדותי ובגרותי בקיבוץ. לא היו לי חברים, וחוויתי הרבה מצבים של הצקות והשפלות. עד גיל 11 כללו זכרונותיי בעיקר תחושות כמו: בדידות נוראית, פחד מלפתוח את הפה ולחיות מתוך ידיעה שאין לי זכות קיום בעולם הזה. הייתי צל של אדם, תמיד בצד, לבד ומכונסת בעצמי.
מילדותי נותרו לי בראש רק תמונות מעורפלות של ילדים עומדים סביבי, מקללים, מציקים ומשפילים. אני זוכרת את הוויכוח המשפיל בתיכון מי 'יקבל עליו את העול' ויחלוק איתי חדר בפנימייה. נידוי זה רדף אחרי שנים ארוכות. כילדה, אחד הזיכרונות הבודדים שלי היה בובה שאמי תפרה מפונפונים, והיתה חברתי היחידה. הייתי מדברת אליה והולכת איתה לכל מקום. יום אחד מצאתי אותה גזורה במגירה. זה היה בשבילי אובדן נוראי, שצרוב בתוכי בכאב עד היום.
השינוי המשמעותי בחיי התרחש בשירותי הצבאי, כשקיבלתי תפקיד של ניהול משרד. כך – מילדה דחויה וחסרת ביטחון שאף אחד אינו רוצה בקרבתה – התחלתי לקבל תגובות חיוביות ממפקדיי והפכתי למנהלת משרד על תקן קצינת קישור. רק אז הבנתי, לאחר כמעט 20 שנה, שהבעיה נעוצה בחברה הקיבוצית בה חייתי ולא בי. פתאום מנערה שקופה וחסרת קיום הפכתי למנהלת מצליחנית ואהובה. הבנתי שזה לא הגיוני שבחוץ מאירים לי פנים, ואילו בקיבוץ נסגרות בפני כל הדלתות.
מדוע אני ממשיכה להתגורר בקיבוץ בו חוויתי ילדות קשה? ההתמודדות החברתית כאן הפכה להיות פחות מנוכרת ברגע שבחרתי לחיות כאן ממקום תודעתי אחר. איכשהו, תוך כדי טיול ארוך עם בן זוגי לאוסטרליה, הרגשתי שהשלווה שאני מחפשת לעצמי נמצאת רק בקיבוץ וחזרתי לבנות כאן משפחה. למרבה המזל, הצלחתי לעשות 'תיקון' דרך שלושת ילדיי המופלאים, שגדלו להיות חזקים מבחינה חברתית, מאוד נאמנים לעצמם ומפתחים את עצמם כל אחד בתחומים בהם הוא חזק. כמו כן, דווקא במקום זה, בו אני סוחבת את התדמית של פעם, לא משנה אם אהיה ראש הממשלה – עדיין אשאר הילדה השקופה ההיא. זה מאתגר ומכריח אותי להביט כל יום פנימה ומזכיר לי שהיום אני אישה עוצמתית ושאין דבר שאני לא יכולה לעשות.
לפני 12 שנה חליתי ב"פיברומיאלגיה" – מחלה אוטאונומית פסיכוסומטית המלווה בכאבי תופת בכל הגוף ועם שורה ארוכה של סימפטומים. בזמן התפרצות המחלה אבחוני הרופאים נעו מ"לכי לפסיכיאטר" ועד ל"אין לך כלום". בעזרת אותה הקשבה עצמית, גיליתי שבכל פעם שאני מוותרת על עצמי ועל חלומותיי והולכת בכיוון שמוכתב על ידי אדם אחר או החברה – גוברת המחלה. ומנגד, כאשר אני בוחרת בעצמי באומץ ומאפשרת לעצמי להיות מדויקת ומחוברת למה שאני רוצה באמת כמו למשל: לעזוב עבודה שלא מדויקת לי בניהול המכבסה בקיבוץ ולפתוח עסק עצמאי, לפרק נישואין עקרים או לחתום על הזדמנות עסקית לא נכונה, הכאבים העזים ושאר תסמיני המחלה חולפים כלא היו.
החלטתי לשים את עצמי בראש. למדתי עיצוב גרפי ואימון אישי, פתחתי את העסק, עזבתי את העבודה שלא אהבתי ולמדתי נושאים רוחניים מגוונים. גם את זה לא אהב בן זוגי, והפערים בינינו הלכו וגדלו, עד שלבסוף נפרדנו. כך הבנתי שהתבנית של לרצות את הסביבה גורמת למחלה להרים ראש אצלי בגוף, ושכדי לשרוד בעולם הזה אסור לי להיות כמו כולם ולבטל את עצמי – אלא בדיוק להיפך. כך הצלחתי להגיע מחוסר תפקוד פיזי וחיים בתסכול ובפחד בשיא המחלה – לתפקוד מלא. המחלה בעצם לא עברה, אלא הפכה למנגנון הגנה שמחייב אותי כל הזמן להיות אותנטית ולקבל החלטות שמדויקות לי מבפנים.
בעזרת כל הקשיים והכאבים בחיי והדרך שעשיתי כדי להבריא ממחלתי ולהחזיר לעצמי את איכות החיים ללא תרופות ורופאים, נולד מודל ייחודי שמאפשר לאנשים לצמוח בכל תחומי החיים. עם מודל זה אני מלווה כיום בעלי עסקים בפיתוח העסק שלהם ובבניית המותג ועוזרת להם להפוך את התשוקות והחלומות שלהם לעסקים משגשגים ומיוחדים, כמו כן, אני מלווה אנשים פרטיים בתהליכי צמיחה אישית ויצירת מציאות טובה יותר. המודל, מושתת על הקשבה עצמית והיחלצות ממה שאני מכנה: "כתות". מבחינתי, כל סביבה, אדם או השפעה כופה ומדעיכה היא סוג של "כת", הגורמת לאנשים לסטות ממסלול ההגשמה האישית ומייצרת אנשים שחיים על יד החיים. את יסודות השיטה האוטוביוגרפית שפיתחתי ונקראת: "מודל ארבעת המפתחות" אני פורשת בספרי החדש "גם דגים יכולים לרקוד סמבה", שמופץ בתפוצה בינלאומית לאחר שתורגם לאנגלית. זהו הספר, הראשון בסדרת חמישה ספרים שאני כותבת בימים אלו, והוא כולל מתכונים ברורים ומעשיים לחיבור בין מהות ליצירת מציאות בין אם בקרב אנשים פרטיים ובין אם בקרב בעלי עסקים בתהליכי פיתוח ובניית המותג שלהם.
תוך כדי המחלה ומסע ההחלמה התוודעתי נחשפתי לתודעת העל, שם שמעתי לראשונה על ארבעת יסודות הבריאה: אש, אוויר, מים ואדמה, ולמדתי כיצד לסנכרן ביניהם כדי להרגיש ולחיות טוב יותר. כך הבנתי שיש לי כלי מדהים בעזרתו אני יכולה לעזור לחולי פיברומיאלגיה נוספים. התחלתי ללמוד אימון אישי, ובמסגרת הסטאז' בחרתי לאמן כמה חולות במחלה, והתהליך הניב שיפור ניכר במצבן. אז הבנתי שאני יכולה למנף את הדבר הזה, שאז לא היו לי מילים להגדירו, גם לעולם העסקי. על צמיחתי מתוך סיפור חיי אספר בהרצאה המרתקת "לחלום אנטארקטיקה, לחיות מדבר", שאעביר בקרוב ברחבי הארץ.
אחרי שמצאתי מקום זה בעצמי והבראתי, למדתי רוחניות ואימון אישי, ואז התחלתי להבין מהם השליחות והייעוד שלי. בדיעבד, אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי ולא הייתי חיה בכל מיני 'כתות' שלא אפשרו לי להאמין בעצמי וחסמו את כל מרחב הביטוי העצמי שלי, לא הייתי מגיעה לגילוי מודל ארבעת המפתחות, שמאפשר לאנשים ליצור את המציאות אותה הם רוצים באמת.
** הכותבת, נעמה סקג'ו נאור, יועצת עסקית הממתגת עסקים ומחברת הספר "גם דגים יכולים לרקוד סמבה" בהוצאת רב מכר
