"חודש אחרי לידה ורותם סלע כבר חזרה לעבודה", הופיעה הכותרת ב-mako.
שאלות כמו איך היא עושה את זה עולות לאוויר ונכתבים דברים כמו "מעריצים אותה" על זה. ולי יש עם זה בעיה.
והבעיה שלי היא לא עם רותם סלע. שרותם סלע תעשה מה שטוב לה. באמת. מי בכלל יכול לדעת למה היא עושה את מה שהיא עושה וכמה זה באמת קשה לה. אולי רותם סלע היא בכלל קורבן של רותם סלע, של המותג של עצמה. אולי כשהפפרצ'י המתינו לה מחוץ לבית החולים (ברגע המרגש והמלחיץ הזה שמוציאים את הגור הקטן מהבועה), היא הייתה חייבת לדחוס את עצמה לתוך ג'ינס צמוד ולחייך חיוך של נונשלנט.
ואולי בחופשת לידה כשהיא רק רצתה רגע לצאת לשאוף אוויר היא לא יכלה כי היא הייתה צריכה להתאפר, להתלבש ולהתגנדר ואז כבר נסגר חלון האפשרויות הקצרצר הזה שגם ככה בקושי קיים. ואולי היא הייתה חייבת לחזור לעבודה כדי לא לפספס איזה מומנטום או איזו הצעה. מי יודע. ומה זה בכלל משנה. יש לה את האילוצים שלה. את העקרונות. את הקריטריונים שהיא מציבה לעצמה. ואנחנו לא יודעים על זה כלום.
אבל.ויהיו הסיבות אשר יהיו. צריך גם לחשוב, כדמות נשית מובילה, על הדוגמה. ויוצא מצב שפרזנטוריות מובילות בתעשייה מדגמנות אשליה.
נשים רואות את זה וחושבות אם היא נראית ככה קורנת זוהרת ודקיקה כשעוד אפילו לא חלפו ששת השבועות המסכנים של משכב לידה – מה זה אומר עלי. וכששואלים שאלות כמו – איך היא עושה את זה. זה מרמז שאולי כל אחת יכולה. וגברים שרואים את זה חושבים – הנה. כנראה שככה זה. זה אפשרי וזו אפילו שאיפה- בייחוד כשהמסר הזה מוגש בעטיפה כזו יפה וקלילה.
ואז כשנשים, שהן לא רותם סלע, ורובנו, אולי לצערנו, לא רותם סלע, חוות חוויה שהיא כל כך שונה ורחוקה מאותה האשליה – אנחנו חשות תבוסה. ומרגישות רע. שאנחנו לא מצליחות להתאפס. להתאושש. להשתקם. לחזור חזרה לגזרה. לשגרה. שהייתה. כל כך הרבה פעמים גרמו לי להרגיש רע כשאמרתי (ועודני אומרת), שאני עוד מחלימה מלידה.
בטוח שרוב הפעמים היו בלי כוונה. באמת הערה תמימה. שאלה תמוהה. וברור שאני זו שאובר רגישה. ולמעשה גורמת לעצמי לאותה ההרגשה. אבל התפיסה החברתית מעצבת לנו את המחשבה. אנו צריכות להתאמץ, בכל מצב, בכל שלב, כנערות, כמתבגרות, כאמהות – למצוא מהי הדעה שלנו ואז להיות מספיק חזקות להחזיק בה גם בימים סוערים ובמצבים לא פשוטים.
התגובה הכי נפוצה שחזרה על עצמה לא עשרות אלא אלפי פעמים הייתה שלפי הדת תקופת ההחלמה של אישה היא למעשה שנתיים.
ואכן. כן. אני ילדתי לפני שנה ו-10 חודשים ורק עכשיו. כן. רק – עכשיו. אני מרגישה שאני מתחילה להחלים.
אז עם כל הכבוד לרותם סלע שחזרה לעבודה אחרי דקה. ואני לא אומרת את זה בטיפת ציניות. יש לי באמת כבוד אליה – שתעשה מה שטוב לה ושתצליח. אני רוצה לשתף ולומר לכן וגם לגברים שלכן. שלרוב זה לוקח זמן. וזה קשה. וזה בסדר שזה קשה.
זה בסדר שזה קשה. זה בסדר שזה קשה. זה בסדר שזה קשה. וזה יעשה יותר קל.
