מאת: מאיה לוי
40 זה גיל שהוא אמצע החיים
אמנם אני לא אובייקטיבית אבל יש שיגידו שעברתי המון בחיים. נולדתי עם בעיה רפואית ולאחריה עברתי לא מעט ניתוחים וביליתי מאושפזת פעמים רבות בבתי חולים. בבגרותי הייתי מעורבת בתאונות דרכים ואקורד הסיום (אני מקווה) היה כרטיס כניסה למועדון המפוקפק של סרטן השד בגיל 40.
40 זה גיל שהוא ממש אמצע הכל – ילדים, משפחה, זה בדיוק תופס אותך באמצע הקריירה כשהשגרה היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלך ופתאום זה קורה. עבדתי 'פול טיים ג'וב' וג'ינגלתי בין הבית-לעבודה-לילדים-לבעל וערב אחד, לגמרי במקרה נגעתי במקלחת בשד. ניגשתי קצת היסטרית לבעלי והוא ישר ניסה להרגיע ואמר שסביר להניח שזה כלום.
כמי שנוהגת לפתוח גוגל ולברר על כמעט כל דבר, מצאתי עצמי באותו הערב מתחילה להיכנס לנבכי עולם שממש לא רציתי להיכנס אליו. זו הייתה תקופת חגים, ובישראל משמעה תקופה שהזמן לעיתים עומד מלכת, הכל זוחל וכך גם ההמתנה שלי לתוצאות הבדיקות שעברתי. כשעשיתי את הממוגרפיה ראיתי על פניה של הטכנאית בסוף הבדיקה את התוצאות. היא כמובן לא יכולה הייתה לומר לי כלום ורק אמרה "חג שמח" אבל אני ידעתי שבשבילי הוא כבר לא יהיה.
באותם ימים לא היה שום מדריך לחולת הסרטן המתחילה
התשובות הרשמיות לא איחרו לבוא ובכל אותו זמן ההרגשה שאני למעשה יודעת שחליתי אבל לא באמת יודעת מלווה את שגרת יומי – וזה נוראי. אמנם עברו רק 6 שנים אבל במושגים של מודעות אני מרגישה שזה נצח – באותם ימים הרגשתי שלא הייתה לי שום הכוונה, שום מדריך לחולת סרטן המתחילה, לא היו הרבה קבוצות שאפשר לפרוק בהן ולקבל עצות. מאוחר יותר באחד מהשיטוטים שלי ברשת הגעתי לקבוצת "גמאני – חליתי בסרטן השד", שם מצאתי מקום לפרוק את מה שעל הלב, להתייעץ ולהרגיש לא לבד בסרט הלא רצוי הזה.
אז בימים הראשונים נעזרתי בעיקר בהמלצות מפה לאוזן ואחת החברות של אימא שלי, שחלתה בעצמה, הפנתה אותי לייעוץ מומלץ. הגעתי לכירורג שד ששלח אותי לאונקולוג ולניתוח – ואני זרה לחלוטין בעולם המושגים ההוא, הולכת עם מה שאומרים לי והתור לניתוח נקבע. אחת החברות שלי עצרה אותי בוקר אחד ואמרה לי שאני חייבת לקבל דעה נוספת וכך הגעתי לד"ר שולמית ריזל, אז בביה"ח בילינסון.
אני לא אשכח את הנחרצות שלה בתום הביקור הראשון שלי אצלה: "מתוקה שלי, דבר ראשון אני רואה שני גושים ולא אחד ודבר שני את חייבת לעשות MRI ומשם נמשיך ביחד". ב-MRI אכן התגלו שני גושים והחשש החדש היה שאחד מהם חודרני ובמקום שאהיה עם סרטן שד בשלב 2 של המחלה חששו שאני בשלב 4, שלב של מחלה מפושטת. אז כונסה וועדה לפני ניתוח ובתום שבוע של המתנה מורטת עצבים התבשרתי שעליי לעבור בדיקת אונקוטייפ שד, בדיקה שבודקת את מידת האגרסיביות של הגידול שלי ואת הסיכוי שהמחלה תחזור גם אחרי הניתוח. מאחר ולא היו בטוחים מה אופי הגידול תפקידה של הבדיקה הזו היה להכריע באם עליי יהיה לקבל כימותרפיה כמניעה עתידית או לא. הפחד מהכימותרפיה היה כה רב ובחיפושים שלי בגוגל כבר קראתי על הבדיקה והבנתי שאני תלויה בתוצאות שלה.
אפשר גם בלי כימותרפיה
אז עברתי את האונקוטייפ, והבדיקה בוחנת את הגידול ונותנת לו ציון שקובע מה התועלת, אם בכלל, בסדרת טיפולי כימותרפיה. בינתיים גם עברתי את הניתוח. ובעודי בבית מחלימה קיבלתי את הבשורה שהגידול הנוסף שכל כך חששתי ממנו הינו ברמת סיכון נמוכה– כלומר אני לא אצטרך לעבור כימותרפיה בגללו. זה היה מבחינתי קרן אור בסיפור הזו, וואו גדול. העובדה שלא אצטרך להתמודד עם תופעות הלוואי של הכימותרפיה ולהתרכז בהחלמה היו משמעותיות ביותר בעבורי. זה לא שהיה לי לגמרי קל גם אחר כך כי עברתי עוד 30 הקרנות בהמשך, סבלתי מכוויות ועייפות נוראית.
הסרטן לא מגדיר אותי
מבחינתי, הימים ההם היו כמו ימים של מבצע צבאי, שהאופציה היחידה בו היא ניצחון. ידעתי לקראת מה אני הולכת ולא הסתרתי את העובדה שחליתי גם לא לרגע אחד. שיתפתי את משפחתי המורחבת כולל ילדיי.
כחלק מההחלמה חיפשתי לעשות לעצמי משהו שעושה לי טוב. בעברי ניגנתי בחליל צד. עם לידות הילדים והעבודה האינטנסיבית הזנחתי את התחביב הזה ואחרי שחליתי החלטתי לחזור לקחת שיעורים באופן מקצועי. לקחתי צעד נוסף קדימה והיום אני מופיעה בהרכב. אני לומדת ג'אז והמוסיקה חזרה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ממלאת אותי, משחררת ונותנת ערך מוסף. יכולתי למצוא את עצמי ממורמרת על מר גורלי, כועסת ועצבנית אבל בחרתי לא להיות כזו כי הסרטן לא מגדיר אותי. אני טיפוס אופטימי מטבעי ועל אף התקופות הקשות תמיד האמנתי שצריך להמשיך לחיות, חיים מלאים עם כמה שיותר רגעים טובים ולהסתכל תמיד קדימה.
** הכותבת, מאיה לוי (46), נשואה פלוס ואמא לשני ילדים ( 12, 15) מקיבוץ עינת