את היוצרת ואשת התיאטרון איילת רון אני מכירה שנים רבות וכמו בעבר, גם הפעם, אוהבת את העין החדה שלה שמתבוננת בחברה שלנו במבט ביקורתי וחומל ומתרגמת את המציאות לאמנות נושכת המושפעת מעולמות הבמה. כך גם במיצג הווידאו הנוכחי שלה, "חתיכות", העוסק ביחסים הסבוכים והמתוחים – תרתי משמע – שאנחנו מנהלים עם הגוף שלנו, ובעיקר עם דימוי הגוף שלנו.
מעבר לכך שהמיצג מצחיק – ואין כמו לצחוק על עצמנו טו מייק אה פוינט – הוא חתרני ומעורר מחשבה. כולנו ערים לכך שהעשורים האחרונים מתאפיינים בתשוקה, שלא לומר באובססיה, לרוב נשית, לפסל ולסתת את גופנו מחדש, כמובן בהתאם למידת הקומפלקסים והשריטות שאנחנו נושאים עמנו, ובהתחשב בעומק הכיס.
** אתם מוזמנים לאירוע "חתיכות חתיכות", בבימוי וניהול אומנותי של איילת רון, שיתקיים ב-11.2 בקאמרי. כל הפרטים בסוף הכתבה
דומה כי לאן שלא נישא מבט, ניתקל בגרף עולה של נשים שאינן מרוצות מהשתקפותן במראה החיצונית והפנימית, ולכן דוהרות על המסלול המהיר של השיפוץ העצמי – מותחות, מזריקות, ממלאות, מרימות, שואבות, מנתחות, ממצקות ומבצקות – והכל בשם אותו מרדף עקר וחסר תוחלת ותכלית אחר נעורינו האבודים, או מתוך הרצון הנואש לציית לאידיאל יופי מעוות, שלא ברור מי ניסח אותו.
בתכל'ס, אנחנו לא באמת מאמינות שבוטוקס יכול לשתק את דהרת הזמן, שחומצה היאלורונית מבטלת מרמרת, ושדוגמניות שאוכלות קרח וציפורניים זה משהו שאפשר לעפעף מולו בנונשלנטיות, אבל עדיין יותר ויותר נשים מעבדות ומאבדות את הפרופורציות, בשם הניסיון להתיישר עם מודל יופי מופרע כזה או אחר, או גרוע לא פחות – בניסיון עקר לעצור את הזמן ולעכב את ההזדקנות. או כפי שנאמר באינסטושית מדוברת: פחחחחח.
הסוגייה הופכת אקוטית כאשר דומה כי נשים מתמסרות לסכינים ולמזרקים כמוכות עיוורון, עד כי חלק מהתוצאות הן כאלה שעדיף באמת לאבד את הראייה מולן, מאשר לצפות בהן מקרוב.
הבעיה כמובן היא לא בכמיהה לשפר פה ושם בקטנה את הטבעת חלוף הזמן על תווי הפנים והגוף שלנו, ולהגיש עוד קצת צעירות לנצח, או אולי – "חתיכות" – כשם המיצג של רון. הבעיה היא בכך שאנחנו לא יודעות מתי לעצור לפני שאנחנו נופלות (ולפעמים גם נופלים) לזרועות המנותחות של הפתטיות, שלא לומר לחריצי הבולדוג הנקווים בצידי השפתיים, שעם עוד הזרקה ועוד אחת אחרונה ודי (לא באמת!) נראות כאילו דונאלד דאק עצר בהן לחניית ביניים. וכך גדודים של נשים מסתובבים בעולם כאשר על פניהן הבעה שנתקעה על כפתור התימהון לנצח (בבחינת מי זו המוטציה שניבטת אליהן מהמראה).
אבל האין זכותה של האשה המשוחררת (אידיאל שדורות של נשים חתרו אליו תוך שריפת חזיות ותיקון עוולות) להשתחרר מצקצוק השפתיים הזה בדיוק, ולעשות בגופה ככל העולה על רוחה, כולל לחתוך אותו לחתיכות כדי לציית לאותו אידיאל יופי, הגם שלא היא קבעה אותו? או שאולי להיות אשה משוחררת פירושו להתפשט מאידיאל היופי החיצוני, לקבל את העובדה שהגוף שלנו נועד להתבלות ולהידרדר אל עבר הזיקנה, זו שהסופר פיליפ רות קבע כי היא טבח, ולהפסיק להיאחז באופן נואש במזבח הנעורים?
ולכן מיצג הווידאו של איילת רון חשוב כל כך – כיוון שהוא מציב לנגד עינינו מראה מגדילה שמציגה נכוחה את הזוויות השונות של המציאות הסבוכה והמטורללת הזו, כולל איברי הגוף שלנו ש"פותחים את הפה" תוך כדי שיפוץ ומטיחים בבובות חלון הראווה שהפכנו להיות את כל מה שאנחנו לא מעזות להגיד לעצמנו בקול רם. ובעיקר את העובדה שאין לנו באמת סיכוי לעצור את הזמן.
** הכותבת, ענת לב-אדלר, היא סופרת ומרצה לנשים על מסע אמצע החיים בעקבות הרומן רב המכר שלה "כותבת ומוחקת אהבה". לאתר שלה לחצו כאן
אתם מוזמנים לאירוע "חתיכות חתיכות", בבימוי וניהול אומנותי של איילת רון, שיתקיים ב-11.2 בקאמרי. ב-20:30 יתקיימו ארועים מקדימים מחוץ לאולם וב-21:00 יתחיל הארוע הבימתי מבית היוצר של 'מַגְנֵטָה- גוף יצירה נשי' שעוסק ביחסים של האישה עם הגוף שלה. האירוע מעניק מבט חדש, אירוני, חתרני, על הגוף והאישה שאיתו. האירוע כולל מיצגים, וידאו ארט, פרפורמנס, תיאטרון ושיח עם חכ מירב מיכאלי, המפיק מוטי רייף, העיתונאית והסופרת ענת לב אדלר , הסופרת שהרה בלאו, הפרסומאי אילון זרמון, חכ עליזה לביא, הפסיכולוגית דר שירי שדה שרביט , עורכת עיתון אַת עדי עוז, ואחרים. והחלק אומנותי- שחקניות מַגְנֵטָה: בת חביב, ליאור סבג, שרון לנגר, לירון לוי, לירון אזרן, נעמה שלום עמיאל, אפרת קדם.
* לקוראות סלונה הנחה מיוחדת של 50 ש"ח.
* להזמנת כרטיסים יש להתקשר לתיאטרון הקאמרי בטלפון מספר 03-6060900 ולמסור קוד הנחה 50
