"הייתי בהריון וחשבתי שחיי נגמרו"

"זה התחיל מתשישות איומה שקפצה עלי. חשבתי שאני חולה. הרגשתי שמשהו רע משתלט עלי". מיכל שטייניץ, מחברת הספר "שיעור בפרספקטיבה" חושפת את הצד האפל בהריון

מאת: מיכל שטייניץ

לא יצאתי חודשיים מהמיטה!

כלומר יצאתי – בעיקר לשירותים וחזרה. להשתין ולהקיא. וחוזר חלילה.

זה התחיל מתשישות איומה שקפצה עלי. חשבתי שאני חולה. מן שפעת ללא תסמיני שפעת, שנשארה אצלי יותר מהסביר. הרגשתי שמשהו רע משתלט עלי. כשגיליתי שאני בהריון – הבנתי מה השתלט עלי, מבפנים, השתרש בי ושאב ממני את האנרגיה, את הדם, את כולי.

הייתי בהריון! והייתי בדיכאון.

הרגשתי רע מכל זווית אפשרית. חולשה פיסית, ענן בחילה שליווה אותי לאן שאלך (בעיקר לשרותים וחזרה), סחרחורות, התכווצויות ברגליים, שלפוחית שתן היסטרית, ציצים מתנפחים ודואבים, חוש הריח שיצא מדעתו לגמרי כשאפילו ריח טיגון חביתה מטריף אותי… מתקפה רב כיוונית ושלל עוצמתית שלא יכולתי לעמוד בה בכבוד. רק בכובד.

אז נפלתי! חזק.

החיים שלי נגמרו. התפוגגו. טיפין טיפין עם כל מילימטר של העובר שגדל בתוכי. אמנם ידעתי שאמשיך לחיות, ואולי החיים החדשים כאמא יהיו נהדרים – אבל הם לא יהיו אותם חיים שהיו עד כה. ומאלו עלי להיפרד, לתמיד. כי אמא זה לא מצב הפיך. זה עד המוות ואולי יותר… והיות שכך – היה צורך באֶבֶל. שיבעה שנמשכה חודשיים. התאבלתי על גזרתי הנערית שמתעגלת ומשמינה ומשתנה לנגד עיני, על החופש שאובד לי, על נעורי שאוזלים עם הפיכתי לאישה ואם בישראל.

כן, זה היה הריון רצוי, אפילו מתוכנן. הייתי בוגרת, נשואה באושר, בעלת תואר, ועבודה, מסודרת כלכלית. ובכל זאת – זה תפס אותי לא מוכנה!

האם אפשר באמת להתכונן? להבין מה המשמעות של 'להיות אמא' בטרם ילדת? מה ישאר מחייך כפי שאת מכירה אותם?

 בן זוגי היה שמח עד השמים, ואני מתחת לאדמה. הוא רצה ילדים. משפחה. ואני רציתי למות. ופער גדול התחיל להיקרע בינינו.

שיחה עם חברה סימנה עבורי את התקוה. היא עברה הריון דומה והצליחה לצאת מהדיכאון, וללדת, ולגדל ילד לתפארת, באהבה ואושר רב, ובכך הראתה לי שיש לי לאן לשאוף. שאני לא לבד. שאפשר לצאת מזה. ואכן כך היה. היום אני אמא גאה לשלוש בנות שאני אוהבת בכל ליבי. והדיכאון לא חזר בהריונות הבאים.

מיכל שטייניץ צילום אלבום פרטי

בכל פעם ששיתפתי נשים בסיפור הזה גיליתי שהוא משותף לרבות, אבל הן לא דיברו על זה, וממילא לא קיבלו עזרה מקצועית. הרי נשים תפקידן לעשות ילדים! ולא להתלונן. זה הרי בטבע שלנו – ללדת. דיבור על קשיי הריון, ייסורי לידה ודיכאון שאחריה, מנוגד לאינטרס ההמשכיות של החברה. אלו נתפסים כהתבכיינות ופינוק. כשהתפרקתי לגורמים בבכי בלתי נשלט אצל רופא הנשים שלי – הוא הגיב בנזיפה שההתנהגות שלי ממש לא מקובלת ושאני צריכה להיות אסירת תודה שכן יש אלפי נשים שרק חולמות להיכנס להריון ולא יכולות. זו היתה סטירת לחי מצלצלת, וגם תוספת נדיבה לרגשי האשם שכבר הציפו אותי כמו בשיטפון במדבר יהודה.

השלטון החברתי הפטריאכלי דגל בהדרה והשתקת נשים בכלל, ובנושאים אלו בפרט. למזלנו, חברות יקרות, העידן ההוא הסתיים, ועכשיו זה הזמן שלנו לדבר! ולעזור אחת לשניה. כי שיתוף זה התחלת הריפוי. שיתוף זה כח.

התופעה של דיכאון בהריון שכיחותה דומה לדיכאון אחרי לידה, רק שאף אחד לא מדבר עליה! אז החלטתי לדבר! וגם לכתוב.

הרומן שכתבתי "שיעור בפרספקטיבה" חושף את האמת מאחורי הקלישאה על ההריון כפסגת האושר וההגשמה הנשית. הסיפור עוקב אחר זוג צעיר שהריון ראשון מטלטל את עולמם ומציף אצלם חרדות וזכרונות. המסע עובר בין תחושות של יאוש בדידות ודיכאון לבין שיתוף, קבלה וקירבה. ברגישות ובהומור שואבת המחברת את הקורא אל עולמם המורכב של גיבוריה, האם יצליחו לעצור את ההידרדרות ולמצוא את עצמם מחדש למענם ולמען ילדם העתיד להיוולד?

הספרי נכתב בעקבות החוויה האישית שלי, וגם מתוך סיפוריהן של נשים אחרות, מכרות, וגם לא, שעברו חוויות דומות.

שיעור בפרספקטיבה

קטע מתוך הספר:

אני יושבת על קצה המיטה הזוגית בחדר השינה של הורי ומתבוננת באמי מתכוננת ליציאה. היא טורחת עכשיו על תסרוקתה מול המראה, מהדקת סיכות ומרססת ספריי ריחני בנדיבות. אני צופה בפליאה במטמורפוזה שמתרחשת לנגד עיני – אמא שלי הביתית, זו שתמיד לבושה באותם בגדי-בית, לרגליה נעלי בית, לגופה סוודר אפרפר המדיף ריח של יושן ושל עבודות ניקיון ובישולים, אמי הרגילה הזאת משתנה לנגד עיני והופכת לגברת מקושטת ומהודרת. גי̤ברת! אני מביטה בתערובת של עניין ותמיהה באישה החדשה שניצבת מולי, ארוזה בשמלה שחורה הדוקה שפס תחרה מעטר את שוליה. רגליה נתונות בסנדלי עקב כסופות שמעולם לא ראיתי. שערה הקצר נוצץ ומעוצב לתפארת. האישה היפה הזאת שבימים רגילים היא אמא שלי, ועכשיו היא לא נראית רגילה בכלל, וגם לא ממש 'אמא', כולה גינדור והידור כמו כוכבת מהטלוויזיה, או מלכה מהאגדות. הפגם היחיד שאני מוצאת בהופעתה הוא שערה הקצר, שיער כמו של בן, ואני חושבת שהיה ראוי לה להתהדר בשיער ארוך ומלכותי כמו של אחותי הגדולה, או כמו שיש לאיילת המלכה של הכיתה.

"אמא, למה יש לך שיער קצר? למה את לא מגדלת שיער?"

"אה מותק, כי זה יותר נוח ככה וממילא אני כבר לא יכולה ממש להאריך אותו."

"למה? פשוט תפסיקי ללכת למספרה כל הזמן."

"אההה, כי השיער שלי דליל. הוא כבר לא כל כך עשיר."

"מה זה דליל? "

"דליל זה כשיש פחות. כשהשיער כבר לא יפה ומלא כמו שהיה לי כשהייתי צעירה."

"ולמה הוא נהיה דליל?"

"ככה זה כשהופכים לאמא." היא מנסה לענות בקיצור, אבל מבטי התוהה עדיין תלוי בה ולכן היא מוסיפה הסבר:

"בהיריון התינוק שבבטן צריך הרבה סידן כדי לגדול, אז הוא לוקח אותו מהאמא שלו. וזה גורם לשיער של האמא לאבד את הברק היפה שלו ולנשור, ואחר כך הוא כבר לא אותו דבר…" תוך כך היא שולפת את האודם מתוך הקפסולה שלו "וחוץ מזה, זה יותר נוח ככה, עם שיער קצר," היא אומרת בין משיכת שפתון אחת לשנייה.

אני מנסה לעכל את המידע החדש ובו זמנית לעקוב אחר תנועותיה בריכוז.

"למה את מורחת צבע אדום על השפתיים?"

"כי השפתיים שלי כבר לא אדומות כמו שלך, אלמתי."

"למה לא?"

"כי ילדתי אותך." תשובתה מפתיעה אותי, ואני מתאמצת להבין את הקשר המסתורי בין שתי העובדות.

"איך זה קשור, אמא?"

"מרוב נשיקות שנישקתי אותך," עונה אמי ושולחת אלי קריצה

"מה, באמת? הצבע יורד מהשפתיים כשמנשקים?"

אמי מחייכת חיוך עקום, תוך כדי מצמוץ ממושך בשפתיה במאמץ לפזר את השפתון באופן אחיד.

"לא, לא, סתם צחקתי, חמודה," היא מפריחה לכיווני נשיקה ממוצמצת באוויר. "גם זה קורה בזמן היריון."

"מה?! בהיריון גם הצבעים הולכים לאיבוד, כמו השיער?"

"לא בדיוק… נו… אבל בערך," עכשיו היא עסוקה בצביעת הריסים, "פשוט הגוף עובר כל מיני שינויים… זה כמו מה שקורה לטליה."

"מי זאת טליה?" אני מכירה את טליה מהגן, אבל היא רק ילדה ולא בהיריון, וגם לא משתנה בכלל.

"טליה זו הגזרה של הגוף הנשי. הפיגורה. כשבחורה עדיין צעירה, ועוד לא היתה בהיריון, יש לה טוסיק מוצק ומותניים צרים וחזה זקוף, והיא חתיכה. זה נקרא טליה. ובהיריון זה משתנה."

"למה? מה קורה לטליה הזאתי?"

"אההה, בהיריון מתווספים עוד כמה קילו טובים לגוף, לבטן, לטוסיק ולמותניים, והציצים מתנפחים… ואחר כך מתכווצים," היא מגחכת לעצמה, "ואחרי זה, זה כבר לא אותו דבר. קשה כבר להוריד את כל המשקל… ו…הופללה, הלכה הטליה."

"אבל לאן היא הלכה?"

"לעזאזל. לאיבוד. היא הלכה לאיבוד." ותוך כדי כך קוראת אמא בקול גדול לאבי שיושב כבר המון זמן בשירותים שיזדרז, כי הם מוכרחים כבר לצאת.

"אבל איך משהו מהגוף שלך יכול ללכת לאיבוד? הרי הגוף מחובר בכל החלקים שלו…" אני לא מבינה.

אמא מחייכת, אבל הסבלנות שלה הולכת ואוזלת.

"נו, אלמה, זה לא באמת הולך לאנשהו… הטליה פשוט מתחבאת. היא נשארת בגוף. אבל לא רואים אותה כל כך, כי היא מתכסה בהרבה… אה… שכבות. שכבות של שומן. שאריות של היריון. זה כמו שכבות גיאולוגיות של החיים… כמו להתכסות בהרבה שמיכות. זה כמו שאת מתחבאת במיטה מתחת לפוך ואנחנו לא יכולים למצוא אותך. נכון?" עכשיו היא מסרקת את הגבות שלה. "נו… די! אין לי זמן עכשיו…" והיא מותחת את ראשה לכיוון המסדרון.

"שאול!" היא צועקת לאבי, "נו באמת, אנחנו חייבים לצאת! אולי תצא משם כבר?!"

אני עוד מנסה להבין מה זה שאריות של היריון ואיך השמיכות קשורות לזה, ואם השיער נושר בהיריון אז למה דווקא אבא קירח? הוא הרי לא היה בהיריון אף פעם… ואם האדום של השפתיים יורד בנשיקות, אז אולי כדאי שאני אפסיק לנשק את הבובות שלי. אבל אני כבר לא אומרת כלום….

 ** הכותבת, מיכל שטייניץ, הוציאה את ספרה "שיעור בפרספקטיבה" בימים אלה

 

 

 

גוף ונפש
כתבות, חדשות ודעות על הקשר שבין הגוף לנפש, איך לשמור על הבריאות, הכושר והאושר האישי