הדרך המייסרת אל עבר ההורות המיוחלת

מורן-הילה-מדמוני חושפת את המאבק שלה להורות, על הניצחון בדרכה ועל הבחירה לסייע לאחרים המבקשים להרות. "קמתי הבטתי בראי ואמרתי 'אני אהיה אימא"'

מאת: מורן-הילה מדמוני

היי, שמי מורן-הילה, בת 37, ולפני עשר שנים נישאתי לבחיר לבי, במטרה להקים בית ומשפחה. כמו כל זוג נורמאלי חיכינו וניסינו להביא את פרי אהבתנו וכשזה בושש לבוא, פניתי לרופא נשים.

הוא שלח אותי לבדיקה וממנה התגלגלתי לעוד בדיקה ועוד בדיקה… הכול הרגיש רובוטי, חסר רגש ואמפתיה. אני, בחורה צעירה ומלאת מרץ ושמחת חיים, התחלתי לחוש שהכול מבולבל לי. ניגשנו לכל הבדיקות האפשריות. לבסוף הגענו לפרופ' אשר חרץ את גורלנו במשפט בודד אחד: "הסיכוי שתהיו הורים קלוש". שם התהפכו חיינו.

רגע לפני שיצאנו מחדרו של ספק רופא ספק סגנו של אלוקים, שחררתי לאוויר משפט בקול רועד אך אסרטיבי להפליא: "אני אהיה אימא!" שקטים ומסוגרים ביקשנו מזור. חיפשנו את זה שיקשיב, שיעמוד לצדנו וינגב את הדמעות שניגרו מעינינו, אך לשווא. כל פניותינו זכו למענה קר, חסר הבנה ואתו המשפטים המכאיבים והאטומים: "אתם בלחץ", "צריך ללמד אתכם איך לעשות ילדים?".

נענו כרוח החולפת ומלבד שתיקה וכאב, המשכנו בחיינו חסרי החשיבות. בכל רגע הדהד באזננו המשפט "הסיכוי שתהיו הורים קלוש". אירועים משפחתיים הפכו לסיוט מתמשך, שלא לדבר על ברית או בריתה. כשאחותי בישרה על הריונה – רצתי ופרצתי בבכי. התינוקות מסביבי בעגלות הכאיבו לנפשי הפצועה כסכינים חדות. עד הרגע בו החלטתי לקום מתוך החושך ולהדליק את האור. קמתי הבטתי בראי ואמרתי "אני אהיה אימא". עברתי לילות  ארוכים ללא שינה בחיפוש אחרי המענה לכאב שבנפשנו.  שעות מול המחשב חקרתי כדי למצוא פתרון.

אני לחלוטין לא חרדית, אבל חיפושיי הובילו אותי לאתר האינטרנט של רדיו חרדי שדובר בו על עמותה המסייעת למעוכבי פריון. התקשרתי וענה לי בחור עדין בשם גדי, שמיד החל לספר לי על רב מיוחד. עצרתי אותו ואמרתי: "רק לא באבות". הוא צחק בעדינות ואמר: "מבטיח לך זה לא באבא, שמו הרב משה שלזינגר יש לו עמותה שנקראת 'פרי חיים' וזה מספר הטלפון שלו". רצתי לספר לבן זוגי שהביט בי מבועת ואמר: "נראה לך שאלך לרב בשום אופן, אני לא מאמין בשטויות הללו".

לילה שלם ישבתי ודיברתי עם נפשי המיוסרת. בבוקר הערתי את בן זוגי ודרשתי שנקבע פגישה אצל הרב משה שלזינגר. התקשרתי לעמותה וקיבלתי מענה מרגש: "מחר הרב מגיע לנתיבות". קבעתי אתו פגישה. אישי הקשיב לשיחה נדהם והודיע לי: "אני לא משתף פעולה". השבתי לו: "אין בעיה, רק תבוא איתי". בשעה 17:00 ביום שני, בדיוק לפני 9 שנים, הגענו לפגישה עם הרב שלזינגר.

בכניסה ראינו שולחן ארוך עמוס בכל טוב, וקיבל  אותנו בחיוך עוזר הרב. לאחר כמה דקות של המתנה, נכנסנו לחדר ונגלה בפנינו אדם מואר שפניו קורנות השמחה כמו הפנטו אותנו. התיישבנו מצפים למוצא פיו.

מורן הילה-מדמוני צילום אלבום פרטי

"מה שמכם?" הוא שאל. בגמגום ענינו .והגשנו לרב את הבדיקות. במשך כמה דקות הוא עיין במסמכים, ואת הוא הרים אלינו את מבטו וחייך "בשביל זה הגעתם?" הנהנו לחיוב, "תראו, אני רואה שהכול בסדר. גשו לעוד כמה בדיקות", (הוא נקב בשמן במדויק), "פנו לרופא פלוני, ועימדו איתי בקשר בכל דבר שתזדקקו לו אני כאן עבורכם".

רגע לפני שקמנו מכיסאנו, הוסיף הרב: "יש לכם שיעורי בית". אני שלא הכנתי שיעורים עוד מימי כיתה א', גיחכתי ופלטתי: "אתה רציני?". "כן", ענה "שיעורי הבית שלכם מהיום. לחייך בכל יום, בכל שעה עגולה אל המראה למשך רבע שעה". פתאום פרץ מאתנו צחוק גדול של הקלה ונפרדנו לשלום. כך התחלנו במסענו. השלתי את משא הכאב הכבד מנפשי וקמתי כעוף החול. בחרנו ברופא חדש, בבית חולים והמרנו את הייאוש באופק של תקווה. השינוי בגישה הביא את השינוי לחיינו. בזכות המון אמונה, תקווה ושמחה וקשר עם הרופאים הנכונים, הפכנו באמצעות להורים לבננו הבכור ולאחר 5 שנים לבננו הקטן.

תוך כדי כתיבת הטור הראשון כאן, בני הקטן מתעורר ומביט בעיניי הדומעות ושואל: "אימא למה את בוכה?" ואני ללא מילים בוחנת את צעדיו אליי ופורשת את ידיי לחבק את האור שניכנס לחיי. בהתרגשות אני לוחשת באוזנו: "אימא מאושרת בך, מתנה יקרה מפז". התיישבנו יחד מחובקים. מאז ימי המאבק שלנו, הפכתי למלווה לזוגות רבים. אני מנסה להיות בעבורם אותו האור המאיר את דרכם בחושך העוטף את דרכם עד להגשמת חלומם קבלת התואר אימא ואבא. בו זמנית, החלתי במסע מחודש במטרה להפוך  לאימא בשלישית. אני מזמינה אתכן/ם לעקוב אחר מסעותיי.

שמו הרב משה שלזינגר יש לו עמותה שנקראת 'פרי חיים'    

** הכותבת, מורן-הילה מדמוני, היא מלוות מעוכבי הורות הפייסבוק

גוף ונפש
כתבות, חדשות ודעות על הקשר שבין הגוף לנפש, איך לשמור על הבריאות, הכושר והאושר האישי