אף אחת לא נולדה חסרת בית

מאת רעות גיא, ראש תחום קצה עמותת עלם

בשמונה בערב אני לוקחת מונית שירות מהתחנה המרכזית בתל אביב לירושלים, יש לי ספריי פלפל, סיגריות, נייד עם שיחות ומאתיים שקל מזומן. קר וגשום וחשוך אבל שום דבר מזה לא מתקרב לקור הכואב שפוגש אותי בירידה ברחוב אגריפס ובסמטאות הצרות עד לרחוב בצלאל.

הגעתי כמה דקות לפני הזמן. איה המדריכה מגיעה לפתוח את המרכז, נטלי (כל שמות הצעירות במאמר בדויים), כבר מחכה לה בכניסה. בעשר בדיוק היא פותחת לה ולרחלי. הן מתיישבות קרוב לרדיאטור. נועה ורות מדברות ביניהן, מרגישות בבית, מתחילות לקלף את השכבות הרטובות, שלוש מכל דבר. אני מבינה איזה חובבנית אני לידן. הן יושבות לעשן ונטלי שואלת את רחלי אם בא לה מקלובה, מסבירה לאיה איך לחתוך את הכרובית והחצילים, בלי עוף מטעמי כשרות. צחוק.

נטלי שואלת אם בא לי טאקי? "אני אלופת הטאקי", אני אומרת לה. איה ורחלי צוחקות בקול רם, אי אפשר לנצח את נטלי בטאקי. אני מנסה בכל זאת. רחלי מגניבה לי קלף של טאקי צבעוני כדי לנצח את נטלי וקורצת לי. אני מודה לה על המחווה אבל גם זה לא עוזר לי. אי אפשר לנצח את נטלי בטאקי. נקודה.

מחר אפשר לישון עד מאוחר, המרכז יהיה פתוח רצוף עד יום ראשון בגלל השלג. כולן מאושרות. רחלי שואלת למה הוא לא פתוח כל הזמן? שתיקה. אנחנו אוכלות מהמקלובה החמה והמנחמת של נטלי.

"אז מה את עושה פה"? רחלי שואלת. "באתי לבקר אותך", אני עונה.

"סתם לא באת, בטוח שיש לך אינטרס, או שאין לך חיים לבוא לפה ביום כזה".

"יש לי אינטרס ברור", עניתי.

"עכשיו את מבינה מה עובר עלינו", היא זורקת לי.

"אני חושבת שלא", עניתי.

לקראת אחת בלילה הבנות מתארגנות לשינה. רחלי שואלת אותי איך אני חוזרת. אני עונה לה, "כמו שהגעתי" ומתרגשת מהדאגה שלה לרגע. גם בתוך ההישרדות שלה, אני חושבת כמה שהיא יפה ונדיבה. אני יוצאת לכיוון התחנה של המוניות לתל אביב, לא לוקחת בחשבון שאף אחד חוץ ממני לא ירצה כרגע לנסוע לתל אביב. בכל זאת, שתיים בלילה.

אני מעבירה עוד שעה בין נהגי המוניות ובסוף סוגרת נסיעה ב- 150 ₪. 150 שקלים מפרידים ביני לבינן. 150 שקלים שבזכותם לעולם לא אדע מה זה להיות צעירה חסרת בית בלילה, בגשם, בעיר הכי קפואה במדינה. אני מודה על הזכות לבלות איתן כמה שעות ועל כך שהן הזכירו לי איך מרגישה אהבה ודאגת חינם. בלי כסף, בלי טובות, בלי פגיעות מיותרות. בסוף היום, תודה לאל, יש לי בית לחזור אליו, אני אף פעם לא באמת אדע איך זה.

אני הולכת לישון מחובקת חזק עם השאלה של רחלי – למה המרכז לא פתוח כל הזמן? אני נשבעת לעצמי שעד החורף הבא רחלי תקבל תשובה לשאלה שלה והמרכז יהיה פתוח תמיד. אולי כשהמרכז יהיה פתוח כל הזמן הן יבחרו תמיד לבוא לכאן והאפשרות של הרחוב תראה אופציה פחות ופחות טובה.

אולי יכינו מקלובה, ישתו קפה, ישחקו טאקי, ידברו על תכניות לעתיד.

רק מי שמלווה צעירות חסרות בית כמו רחלי ונטלי, בסדקים של החיים, יודע כמה תעצומות נפש יש להן. אף אחת מהן לא נולדה חסרת בית ואף אחת מהן גם לא טפשה, הן לא היו נמלטות מהבית אם ברחוב היה יותר מסוכן. עד כדי כך היה מסוכן הבית. פיזית, רגשית, מינית, ולרב שלושתם יחד. כיום יש מענה חלקי בלבד עבור צעירות חסרות בית בישראל.

מרכזי יום שפתוחים מספר שעות, או מרכזים הפתוחים בלילה בלבד. זה לא מספיק. רק מקום מוגן שיהיה פתוח עבורן 24 שעות ביממה יוכל לתת לצעירות הזדמנות להתחיל לצאת ממעגל ההשרדות ולהצטרף אל מעגלי החיים. במקום לחפש פתרונות לעוד שעה, לעוד לילה, בואו נתן להן הזדמנות אמיתית וביחד איתן לחשוב איך לצאת מהרחוב בתור התחלה ומה לעשות מכאן כדי שבאמת יום אחד גם יהיה להן בית.