"מירי קנבסקי!" הוא קורא בשמי מהצד השני של המסדרון הצר, ארשת פניו רצינית, לבוש בחלוק לבן ומחזיק ביד תיקייה כתומה של בית חולים. אני קמה מהכסא, כמו בהילוך איטי, הכל סביבי מתערבל ומתערפל. אני צועדת לעבר דמותו שבמסדרון, עיניי נעוצות בתיקייה הכתומה. כשאני קרובה מספיק, אני מבחינה שמספר תעודת הזהות שלי מתנוסס עליה.
מספר תעודת זהות שלי על תיקיית חולים במחלקת האיידס. אני נעמדת מול הרופא. מתבוננת עוד רגע קצר בתיקייה, במספרים המשורבטים עליה בטוש שחור ומיישירה אליו מבט. עינינו נפגשות. הוא יודע שאני יודעת שהתשובה לבדיקה היא חיובית. אנחנו נכנסים לחדר והוא סוגר מאחורינו את הדלת.
(מתוך הספר "חיובית" – קמפיין הדסטארט)
באפריל 2002 התבשרתי שאני נשאית נגיף ה-HIV. הייתי בת 19.
ישבתי בחדר מול רופא וגזר דין מוות מהדהד באוזניי. תהיתי איך לעזאזל הגעתי לכאן. הרי בסך הכל הלכתי לעשות בדיקה כי גיליתי שחבר שלי בגד בי ורציתי לוודא שהכל בסדר. לא באמת חשבתי שנדבקתי. הרופא הסביר איך הווירוס מתפתח והורס את המערכת החיסונית, דיבר על תופעות הלוואי האיומות של הטיפול התרופתי, שדוחה את המוות, אך הורס בהדרגה את הגוף. התמונות המפחידות של אנשים כחושים עם כתמים על העור רצו בראשי. חשבתי שגורלי יהיה כשלהם.
בשנת 2002, HIV כבר לא הייתה מחלה סופנית, אך אני לא שמעתי את זה בדברי הרופא. יצאתי מבית החולים בידיעה שיש לי 10 שנים לחיות, לכל היותר. התכוננתי למות בגיל 30. הייתי נערה צעירה וגאה, בת יחידה להורים גרושים. אבי לא חי בארץ והקשר איתו לא היה רציף. התביישתי במה שקרה לי, לא רציתי לצער את אמי ולא רציתי שירחמו עלי. התלבטתי למי לספר – אם בכלל.
הראשון שאזרתי אומץ להתקשר אליו היה חבר משפחה. חיפשתי כתף תומכת, אי של שפיות. אך הוא נבהל, כיוון שהלכתי לשירותים בביתו והוא חשש שאשתו וילדיו נדבקו. נבהלתי מהתגובה שלו והבנתי שאסור לי לספר, כי גופי הוא מיכל של רעל שאנשים פוחדים ממנו. וכך נצרתי את הסוד עמוק בלבי, הדחקתי אותו לפינה חשוכה. קמתי כל בוקר לעבודה, כאילו כלום לא קרה ובפנים התאבלתי על עצמי. התחלתי להצטלם בצורה אובססיבית. רציתי להשאיר מזכרת ממני כשאמות.
במשך יותר משנה שמרתי את סוד הנשאות שלי – משוכנעת שאף אחד לא יאהב אותי אם הוא ידע. פחדתי למוות מכל שפעת ובכל פעם שהגעתי לבדיקות רפואיות נחרדתי – שמא ידעו, שמא יזהו, שמא אפגוש מישהו שאני מכירה. אחרי כשנה התחלתי טיפול תרופתי. במשך חודש סבלתי מבחילות, שלשולים ועייפות כרונית וכשהתופעות חלפו, משהו בתוכי נסדק.
סיפרתי לחברה הכי טובה שלי והיא ליוותה אותי לוועד למלחמה באיידס, שם לראשונה, יותר משנה אחרי הגילוי גיליתי שהמחלה שלי לא סופנית ושיש עוד חיים ארוכים לפניי. שם גם נחשפה אמת מזעזעת. התברר שהגבר שהדביק אותי הדביק נשים נוספות וכששכב איתי כבר היה מאובחן כנשא HIV. הסבירו לי שזו עבירה פלילית ושאני יכולה להתלונן במשטרה.
אני לא יודעת איך מצאתי את האומץ להגיש תלונה, לעמוד באולם בית המשפט ולהעיד נגד האיש שפגע בי, ובלית ברירה גם לחשוף את סטטוס ה-HIV שלי, אך היה לי ברור שאם לא אעשה זאת – הוא ימשיך להדביק עוד נשים. הדרך היחידה לעצור אותו הייתה לכלוא אותו. אני ועוד 3 נשים אמיצות הגשנו תלונות והעדנו ובית המשפט פסק עונש של 25 שנות מאסר על האיש שהדביק אותנו. אני המשכתי בחיי, עם טיפולים תרופתיים שבינתיים הפכו לקלים יותר ועם תקווה שה"דרמות" בחיי הסתיימו. עשיתי תואר במשפטים ושם הכרתי את בחיר לבי.
היינו חברים טובים עוד לפני שהתחלנו לצאת. הוא הכיר אותי היטב – אך לא ידע את הסוד שלי. כשסיפרתי לו, הוא חיבק אותי חזק ושתק במשך כמה דקות. כשנפגשנו למחרת, הוא כבר עשה מחקר וקרא על HIV ברשת. "ממשיכים?" שאלתי אותו. "כן" הוא השיב. הלב שלי קפץ מהתרגשות ופשוט המשכנו.
התחתנו באביב 2010, כמה שבועות לפני יום הולדתו ה-30. החיים התחילו להיראות מסודרים. נדמה היה שיש בהם נחת וזה איפשר לי להתחיל לכתוב. כתבתי וכתבתי וכתבתי. העליתי על הכתב את כל החוויות מהשנים הראשונות שלאחר הגילוי ובלי ששמתי לב, היה לי ספר ביד. קיוויתי שיום אחד אולי יהיה לי אומץ להיחשף ולהוציא אותו לאור.
בגיל 30 הקארמה שלי אתגרה אותי שוב. לילה אחד הלכתי לישון עם בעלי והתעוררתי לבד. הוא נפטר באופן פתאומי מדום לב, בהיותו בן 33 בלבד. זו הייתה הפעם השנייה שפגשתי מוות מקרוב במהלך חיי הקצרים. במשך שבועות לא יכולתי לעצור את הבכי. בכיתי ברחוב, בכיתי בעבודה, בכיתי בכל מקום. נדמה היה שכל החומות קרסו. גם אלה שבניתי אז, בגיל 19, כשפגשתי את המוות לראשונה.
במהלך שנת האבל החלטתי ללמוד אימון אישי. לא תכננתי לעסוק בזה, רק רציתי כלים לעזור לעצמי. אך מהר מאוד גיליתי שאני נהנית לשבת בכסא המאמנת ושאנשים שמגיעים אלי עושים שינויים משמעותיים בחייהם. כעבור זמן קצר התפטרתי מעבודה המסודרת והקבועה שלי כעורכת דין בבנק והתחלתי לאמן אנשים.
בחצי שנה האחרונה זה התחיל לדגדג. "זה" זה הספר. הוא כבר שוכב במגירה 4 שנים – גמור, אחרי שבע טיוטות של עריכה עצמית וממתין לי. ממתין שאמצא את האומץ לספר את הסיפור שלי לעולם. וכדי לספר עלי להיחשף. וזה מפחיד. זה הופך את הבטן. כי איידס זו בושה, כי לאיידס דבוקה סטיגמה. זה ה"עונש" שמגיע לך על זה ששכבת עם הרבה גברים. התחלתי לדבר עם נשאים אחרים שנחשפו בתקשורת בישראל וגיליתי שיש בסך הכל כ-10 כאלה, כולם גברים גייז. אף לא אישה אחת. אף אחד מהם לא התחרט על החשיפה והידיעה הזו מאוד עודדה אותי.
התחלתי להסתובב ברחבי הארץ ולספר את הסיפור האישי שלי במסגרות חינוכיות. לספר לבני נוער מה קרה לי – על מנת שזה לא יקרה להם. סוג של שליחות וגם הכנה עבורי לחשיפה רחבה יותר. בינתיים סוף סוף מצאתי שם לספר. קראתי לו "חיובית". חיכיתי עד שאהיה באמת מוכנה להיחשף עד שהבנתי שלעולם לא אהיה ממש מוכנה ושעלי פשוט לעשות את זה.
לפני מספר שבועות העליתי לאתר הדסטארט קמפיין מימון המונים להוצאה לאור של "חיובית" והתחלתי לשתף אנשים במעגלים הרחבים יותר שלי. האצבע שלי רעדה בכל פעם שלחצתי send על בקשת תמיכה להוצאת הספר, אך התגובות היה מדהימות. קיבלתי מטר של אהבה מהסביבה הקרובה וגם מאנשים שאני לא מכירה. אף אחד לא שפט. אף אחד לא התרחק.
[youtube 2IDxfq0Qp1c nolink]
התראיינתי לתקשורת. אנשים זרים לחלוטין כתבו לי שהם למדו מהכתבה, שהם מצדיעים על האומץ, או סיפרו על בן משפחה נשא בארון שהם לא יודעים איך להתמודד איתו. היו גם תגובות פחות אוהדות וחשוכות. בהתחלה לא קראתי אותן. ואז קראתי והתהפכה לי הבטן. ואז קראתי ורק נשמתי. ואז קראתי וזה הפסיק להזיז לי.
אני מאמינה בכוחו של הספר הזה להעלות את המודעות ל-HIV/איידס ולהפוך אותנו לחברה סובלנית יותר ופוחדת פחות. אני מבינה גם שזו השליחות שלי ואני מוכנה להתייצב ולממש אותה. שחרור הסוד הזה לעולם הוא הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות למען עצמי והוא גם התרומה שלי לקהילה ולחברה. שחרור הסוד הוא גם חופש. זהו נס חנוכה הפרטי שלי.
** הכותבת, מירי קנבסקי, כתבה עבור סלונה במיוחד את סיפור חייה יוצא הדופן. בימים אלה היא מקדמת בהדסטארט את הספר "חיובית". אם תרצו לתמוך בו לחצו כאן