שמי לאה ליבוביץ, בת 64, ילידת באר שבע ותושבת העיר. אמא לשלוש בנות וסבתא לששה נכדים. מטופלת ארבע וחצי שנים בדיאליזה במכון נפרומור של חברת פרזניוס בבאר שבע. סיפורי מתחיל לפני 30 שנה עת חליתי במחלת הסכרת. הרופאים שטיפלו בי אז ציינו כי אם אשמור על איזון ברמות הסוכר בדם לא אסבול מסיבוכי המחלה ( כשל כלייתי הוא אחד הסיבוכים).
למדתי כל מה שאפשר על הסכרת ועל התזונה המתאימה במטרה לדעת כיצד לשמור על איזון ברמות הסוכר. אפילו כתבתי על כך ספר בשם "מורה נבוכים לחולה הסוכרתי". יחד עם שמירה על תזונה מתאימה המשכתי בשגרת החיים שלי ושמרתי על אותה רמת איכות חיים שהיתה לי לפני גילוי הסכרת. למרבה הצער מזלי לא שפר עלי ולאחר עשרים שנות סכרת התגלה אצלי כשל כלייתי. רמת הקריאטינין בדמי התחילה לעלות דבר שמצביע על כך.
נפגשתי באופן קבוע עם נפרולוגית אשר הדגישה כי טיב המחלה הוא שתפקוד הכליה הולך ומתדרדר ועם הזמן אגיע למצב של טיפול בדיאליזה. יחד עם זאת שמירה על כללי תזונה מתאימים תאפשר לי לדחות את התהליך. למודת נסיון בשמירה על כללי תזונה הקפדתי ביתר שאת על כך. עשר שנים לאחר שחלה פגיעה בכליותיי נשלחתי על ידי הנפרולוגית לעבור ניתוח ליצירת פיסטולה שתאפשר לי להתחבר למכונת הדיאליזה.
לאחר הניתוח חלה ירידה ברמת הקריאטינין בדמי דבר שסייע לי לדחות את תחילת הטיפול בדיאליזה והצלחתי עדיין לשמור על שגרת החיים ואיכות החיים שלי. שש שנים אחר כך הגיע הבלתי נמנע. הייתי חייבת להתחיל בטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. מצב רוחי היה בשפל. הסיבה העיקרית לכך היתה שטיפול הדיאליזה הראשון היה דוקא ביום בו חגגתי 40 שנות נישואין. אך לא אדם כמוני יתייאש. החלטתי כי למרות הקושי איכות החיים שלי לא תיפגע.
יידעתי את מקום העבודה לגבי הטיפולים מתוך הכרה שאצטרך להיעדר בימי הטיפול.
בהתחלה הטיפולים היו מאד קשים עבורי. אני אדם שרגיל להיות בתנועה והישיבה ללא יכולת לעשות כלום במשך ארבע שעות בכל פעם היתה עבורי סיוט. נוסף לכך במהלך הדיאליזה חוויתי צניחה ברמת לחץ הדם תופעה שהיתה מלווה בסחרחורות ובהתכווצויות שרירים ברגליים כך שמצב רוחי היה בהתאם וכאן אציין לטובה את הצוות הטיפולי במכון שעשה ככל יכולתו כדי להקל עלי. ניסו שיטות טיפול שונות כדי לטפל בבעיה. בסופו של דבר מצאו כי הורדת טמפרטורת הגוף והעלאת רמת הנתרן מסייעים לי לשמור על רמת לחץ דם תקינה.
קושי נוסף היה לי בהתאמת תפריט חדש המותאם לחולי דיאליזה. חולי דיאליזה מצווים לשמור על רמות תקינות של אשלגן וזרחן בגוף וכן לשתות כמה שפחות נוזלים. אשלגן נמצא בעיקר בירקות ובפירות וזרחן נמצא בעיקר במזונות המכילים חלבון. דברים אלו היוו את עיקר המזון שלי לפני תחילת הדיאליזה וכעת אני צריכה לצמצם מאד באכילתם. גם מבחינת הנוזלים היה לי קשה להסתגל למצב החדש שכן בדרך כלל הקפדתי על שתיה מרובה ובעיקר בקיץ מפאת החום הכבד. גם אכילת מרקים הייתי צריכה לצמצם כי מרק זה נוזלים.
אולם, כפי שכבר הזכרתי, דבקתי בהחלטה שהמסכנות היא ממני והלאה, אני לא מרחמת על עצמי ושום דבר לא יפגע באיכות החיים שלי למרות הקשיים החדשים. אני מקפידה לצאת להצגות ולסרטים, לטייל בארץ וגם בחוץ לארץ. נכון שכעת הטיולים שלי קצרים יותר' טיולים של ארבעה לילות לכל היותר. אבל אני לא מוותרת עליהם. הם נותנים לי מרווח נשימה טוב יותר ומלא יותר עד הטיול הבא.
בנוסף אימצתי לי מספר תחביבים כמו סריגת בובות, צעיפים, כריות, רקמה, תפירה ועוד. כאשר אני מרגישה ירידה במצב הרוח אני שוקעת בעשייה וביצירה של כל מני פריטים. למזלי מקום העבודה שלי מאד מפרגן ומאפשר לי לעבוד גם בשעות לא שגרתיות. אני מקפידה גם בימים של דיאליזה להגיע לעבודה לכמה שעות.
אני רשומה בתור להשתלת כליה ומחכה שיימצא עבורי ורם מתאים. עד אז אני ממשיכה ליהנות מהחיים עד כמה שמתאפשר לי בלי לחשוב על המחלה.
** הכותבת, לאה ליבוביץ, חשפה את סיפור ההתמודדות שלה כדי לעורר מודעות