האם דיאטה חד פעמית היא הפתרון לירידה במשקל או שמא יש בנפש משהו עמוק יותר שמחזיר אתכן לאכילה בלתי נשלטת או יותר מידי נשלטת בכל פעם מחדש, ואם ישנו משהו עמוק יותר מהו? וכיצד מתמודדים איתו? אכילה רגשית הינה אכילה שמקורה אינה בתחושת רעב, והפסקתה אינה בתחושת שובע.
איני מדברת בהכרח על הקצוות של אכילה רגשית כגון אנורקסיה ובולימיה. לכולנו יש אכילה רגשית באופן כזה או אחר, ניתן לאבחן זאת ברגעים בהם אוכלים עד תחושת התפוצצות משום שטעים ("אם אני פותחת חבילת שוקולד אני חייבת לסיים אותה"), או ברגעי הימנעות משום שמשמין ("איך בא לי משהו מתוק, אבל לא אסור לי זה משמין").
בכל אחד יש "אני" , ה"אני" האמיתי והפגיע שמעבר להצגות, הגנות ומסכות ה- true self, כפי שקרא לזה וויניקוט (תיאורטיקן, פסיכואנליטיקאי אנגלי, פסיכיאטר ורופא ילדים ידוע). בטיפול פסיכותרפיה אנו מנסים לאתר את ה"אני" האותנטי ולתת לו ביטוי דרך קשר עם העולם, הדרכים העיקריות של ה"אני" לתקשר עם העולם הם מערכות יחסים ואוכל.
האוכל והאכילה הרגשית הם סוג של מופע של ה"אני" שמבטא את סיפור האישיות, הפצע של האישיות. האישיות היא תוצאה של פצעים בין אישיים שנוצרו בקשרים ובמערכות יחסים לאורך כל חיינו. המטרה ההתפתחותית היא להכיל את ה"אני" אבל כשיש כל כך הרבה פציעות כמו בטראומה או פגיעות שונות שצברנו במהלך חיינו, האינסטינקט התגובתי נע בין הימנעות ("איני מרגיש רעב", "אני לא זקוק לאוכל", הכחשה, הדחקה, ניתוק) לבין הצפה שמביאה לרצון בבריחה ("אני חייבת מתוק לאחר כל ארוחה", פגיעות, תחושה חשופה, רצון לברוח, ריקנות תהומית ורצון למלא את החלל).
ניתן להקביל זאת לאהבה- אדם שנפגע מאוד בקשר ומרגיש שחרב עליו עולמו וליבו נשבר, בדרך כלל יימנע מקשר כי יפחד להיפגע שוב. או לחילופין, יימצא את עצמו מהר מאוד בקשר אחר בשביל לשכוח, לא לכאוב, להתמלא באהבה שוב על מנת שלא ירגיש את החוסר ואת הריקנות שנוצרה כתוצאה מהפרידה והפגיעה. כל אחד יגיב אחרת לרעב ואוכל ויש לכך משמעות, האם את/ה מגיע/ה רעב/ה או אומלל/ה לאוכל? האם את/ה לא יכול/ה לסבול רעב לדקה? האם את/ה חייב/ת תמיד לאכול בחברה או את מה שהאחר אוכל? האם את/ה אוכלים לפי השעה, לפי ימים, גבולות או איסורים? האם מאכלים מסוימים משעממים אותך? האם קיימת תחושת ריקנות בתוכך שהאוכל נועד למלא?
ג'נין רוט (כותבת הספר "כיצד להתגבר על אכילה כפייתית", 1993), מתארת איך העיסוק הכפייתי בקלוריות והיחסים עם אוכל זה אחד הביטויים הקלאסיים של אנשים לא להיות בקשר עם עצמם ועם הסביבה כי כשה -"אני" מתעסק עם אוכל כל הזמן לא נותרת אנרגיה לדברים האחרים. כשאדם מרגיש משהו חזק (עצב, בדידות, ריקנות, פרפקציוניזם…) אם יאכל יאלחש את הרגש.
את אותם רגשות חזקים, אנחנו מאלחשים בעזרת אוכל והם (הרגשות החזקים), נועדו להראות לנו על דבר מה שמבקש שינוי בחיינו, אך השינוי מפחיד. החרדה היא שמשהו מבחוץ ייגע בנו, ייכנס אלינו, ישפיע עלינו כי אם אתן למשהו לשנות אותי כבר לא אהיה אותו דבר, ובמוכר יש את הרגשת הביטחון. התמכרויות נוצרות כי הן עוזרות לנו לשוב למקום המוכר והבטוח שוב ושוב.
השינוי מעורר לרוב בלבול וחרדה, אנחנו משתמשים באוכל, ביחסים שלנו אתו ובהתעסקות האובססיבית בו כדי לא לגדול, לא לצמוח, לא להשתנות.
אנו מפחדים להרגיש כי אנחנו מפחדים להשתנות ומה יקרה אם חלילה נרשה לעצמנו להרגיש ולפתע לא נוכל להסתכל על חיינו באותם עיניים שבהם הסתכלנו עד עכשיו? האם נוכל לשלם את מחיריו הגבוהים של השינוי? שם נוצרת חרדה; לזוגיות, לעבודה, לחברים, למשפחה ולכל הרבדים בחיינו שצריכים לשאת ולסבול את השינוי שלנו, האם הם יעמדו במשימה או שמא נאבד את כל מה שהכרנו עד היום? את האהבה?
שינוי זה בעצם משהו שיצרנו באישיות שלנו שאנחנו מפרקים ואז בונים, ככל שחווינו יותר פגיעות בחיינו, כך יותר נגן על ה"אני" מאנשים ושינויים הרוצים להיכנס אליו ואת זה נספר דרך האוכל משום שהאוכל זה הביטוי לקשר החומרי והרגשי הראשון בחיינו, דרכו ניזונו ברמה ההישרדותית ודרכו יצרנו קשר עם האם ברמה הרגשית מיום שנולדנו.
להרגיש רעב זה להרגיש נזקק, האם אני מסוגל/ת להרגיש את הפגיעות הזאת, האם אני מסוגל/ת להביא אותה לקשר, לזוגיות? האם ניתן להביא את עצמי האמתי ללא הפגיעות שלי? האם ניתן לקיים קשר בריא כאשר ה"אני" האמתי שלי אינו נוכח? מה קרה לי בפעמים הראשונות שהבאתי את פגיעותי? האם היה שם מי שהכיל את זה בצורה הנכונה?
ואם אהבה חושפת פגיעות אז אהבה זה מאיים כי שם אני נחשף, שם עליי להיות פגיע. לא כל כך בקלות אנו מסכימים להיות פגיעים, רגע לפני אנו נפעיל מנגנוני הגנה, כי כבר נפגענו בעבר אז חלילה שלא נפגע שוב, כי כבר השמנו בעבר אז שלא נשמין שוב והפחד הזה מלווה אותנו.
אז מה עושים? מרגישים
דבר ראשון ספרו לעצמכן את סיפור האכילה של חייכן, השתמשו בשאלות: האם אני מגיעה רעבה או אומללה לאוכל? האם אני לא יכולה לסבול רעב לדקה? האם אני חייבת תמיד לאכול בחברה או את מה שהאחר אוכל? האם אני אוכלת לפי השעה, לפי ימים, גבולות או איסורים? האם אני אוכלת מהר או לאט? האם אני נהנית מאוכל? האם אני מעסיקה את עצמי בדברים נוספים שאני אוכלת או שאני מרוכזת בארוחה? האם אני מנסה לצמצם באוכל? האם אני מנסה להכניס כמה שיותר בארוחה? האם אני לא מעוניינת באוכל? האם אני לא מצליחה להחליט מה לאכול ואז מוותרת?
שימו לב לדפוסים משותפים בין אוכל לבין קשרים בינאישיים בחייכן (לדוגמא: אינני יכולה לסבול רעב לדקה וגם כאשר אני שולחת הודעה למישהו אני חייבת שיענו לי באותו הרגע), ורק תתבוננו על זה, תשהו שם לרגע מבלי לנתח או להסביר. אחר כך תשאלו את עצמכן, האם האוכל עוזר לי לא להרגיש דברים מסוימים?(בדידות, כעס, כאב…) אם כן מה הם?
בשלב הזה תבדקו עם עצמכן האם אתן מסוגלות להתמודד עם זה לבד, אם לא גשו לייעוץ. לא בכדי ברחתן באופן עוצמתי ואינו מודע מתכנים אלו יש בהם משהו מאיים, סלחו לעצמכן על קיומם ופשוט תסכימו להרגיש עד כמה שניתן ולבקש עזרה היכן שלא ניתן.
