המודעות שלי כאשה לא באמת התעוררה עד שעזבתי את ישראל. הייתי בת 28 ונלהבת להתחיל את הרפתקת חיי בלונדון. לאחר שנים של מעורבות בפעילויות נשים באנגליה ובארצות הברית, שחיתי במודעות הנשית על כל היבטיה – מהפוליטי עד לרוחני. מעגלי נשים בהם השתתפתי חלקו דמעות וצחוק. השווינו סיפורי "אובדן" בתולין, סיפרנו על אלימות, פגיעה, אובדן, על התגברות והחלמה. דם הווסת לא הוזכר אפילו פעם אחת. הטאבו היה טבוע בנו עמוק כל כך שאפילו לא עלה בדעתנו שהזנחנו משהו.
בפעם הראשונה שפגשתי גישה אחרת, אל דם הווסת, הייתה כשטיילנו בצפון קליפורניה. התבוננתי בעלוני מידע בעיירה קטנה בשם קליסטוגה, כשעיני נפלו על ספרון שדיבר על תחבושות בד לווסת. אישה העידה שם שהתחילה לאהוב את הווסת שלה, כשהתרגלה להשתמש בתחבושות רב פעמיות. "כן, ממש", חשבתי לעצמי אבל החלטתי לקפוץ אל הלא נודע וקניתי תחבושות רב פעמיות מכותנה אורגנית.
נזכרתי ב"מסר הנקיון" שאמי העבירה אלי עם הווסת הראשונה. היא מעולם לא אמרה שדם הווסת מלוכלך אבל הדגישה את הצורך להתרחץ ולהחביא את הדם והתחבושות. הבנתי את מה שלא נאמר: הדם שלי טמא ואני צריכה להסתיר כל עדות לנוכחותו, להפטר ממנו במהירות, להתרחץ בתכיפות ולהעמיד פנים שהוא לא קיים. הפעם, כשהגיע דם הווסת – הייתי סקרנית לגביו. העובדה שמעולם לא התעניינתי בו קודם הכתה אותי בתדהמה. האם זה בגלל ההסברים הסטריליים של אימי, בדימום הראשון, שמחקו כל שריד למסתורין שבדם?
אל החלפת התחבושות נגשתי בזהירות. מעולם לא הקדשתי זמן להתבונן בדם שלי והרגשתי בחילה מהולה בסקרנות. הכתם האדום היה חסר ריח. הריח המוכר לנו הוא למעשה ריאקציה כימית בין החומרים המלבינים שיצרני טמפונים ותחבושות חד-פעמיות שמים במוצריהם, לבין הדם שלנו. טבלתי את התחבושת במים והם התחילו לשנות צבע לורוד ואדום. זריחה מילאה את הקערה. שיכשכתי את ידי במים האדומים, והרגשתי שוב כמו בגן ילדים כשלהרטב ולעשות בלגן היה כיף.
כשסחטתי את התחבושת, הבנתי שאני מפתחת קירבה לרקמה הפנימית שלי, לדם, שאילו נכנסתי להריון – היה מזין את העובר עד הלידה. בהעדר הריון הגוף משיל אותו כמו שנחש משיל את עורו. עשיתי מה שנשים בכל העולם עשו במשך כל הזמנים בנהרות, ימים ואגמים: לקחתי אחריות על המחזוריות שלי, לקחתי אותה חזרה מידיהם של חברות בעלות היקף עסקים של מיליארדי דולר. התחלתי לצחוק בקול רם כשהבנתי שלעולם לא אצטרך יותר לרוץ לחנות ברגע האחרון בשביל לקנות טמפונים!
כמה שנים אחרי שהתעוררתי אל הכוח, המסתורין וההדרכה הפנימית החבויים בווסת, התחלתי להנחות מעגלי נשים ברחבי העולם, בהם אני מעבירה את טקסי הקבלה אל הנשיות שרובנו מעולם לא חוינו עם הווסת הראשונה. לאחר שראיתי הבדלי גיל נעלמים כאשר נערות ישבו במעגל עם נשים מכל הגילאים, החלטתי להביא את עבודתי לארץ, שבה אנשים נוטים להתחלק למחנות לאומיים, דתיים, פוליטיים ואחרים. רציתי ליצור מרחבים שבהם נשים ערביות ויהודיות יכולות לשתף זו את זו בחוויה הכל כך בסיסית שמאחדת בינינו מעבר לכל מה שמפריד.
כמנחה בעבר בנווה שלום, חזרתי בשנת 1999 להעביר שם סדנא לנשים יהודיות וערביות. שבירת הטאבו המשותפת המיסה הבדלים ובנתה גשרים – על בסיס החוויה האחת שכולנו חולקות (ללא יוצאת מן הכלל) והשאירה את כולנו נרגשות עד דמעות. ב-99׳ פרצנו שביל. אני מאמינה שהיום הזמן בשל לקפיצת דרך תודעתית בקנה מידה ארצי.
ביולי השנה אחזור ארצה לרגל השקת ספר שלי לנערות: "ילדה, נערה, אשה – מדריך לקבלת הווסת הראשונה באהבה", שנכתב במקור באנגלית, יוצא במהורה שנייה בעברית, וביולי יצא לראשונה בערבית – תחת השם "בנות הירח" בתרגומה של היבה שרים סלמאן. הפנינג ההשקה יערך בטירה, ובנוסף אעביר סדנא בחוה האקולוגית בבקאה אל-גרבייה בשם: אחית בדם – ערביות ויהודיות חוגגות נשיות. כרגע, כשדם נשים נשפך לשווא באלימות יומיומית – חשוב לזכור שדם הווסת הוא הדם היחיד שזורם כדי להעניק חיים, לא כדי להרוג! כנשים אנחנו מעגליות, מחזוריות, חוות (או חווינו) ווסת מדי חודש – ערביות, יהודיות, מוסלמיות, נוצריות, אתיאיסטיות, ימניות או שמאלניות – המחזוריות היא המכנה משותף העמוק והרחב ביותר בינינו – מעבר לכל המפריד!
הנה סרטון להתרשמות:
[youtube 34ygFWvX3Ic nolink]
** הכותבת דיאנה לם היא ישראלית הגרה בקליפורניה מזה 25 שנה, עוסקת בהעצמה נשית ומלמדת נשים ברחבי העולם להכיר את המחזוריות והווסת כמצפן פנימי, כמקור התחדשות, וכמעיין הזנה ועוצמה
פרטים והרשמה לסדנאות: קרן לבנה 050-766-4347