איך הסרטן עזר לי לחיות טוב יותר

זה התחיל בכאוס ומי שחלה בסרטן בטח יזדהה עם התחושות. אבל אני לא כאן כדי לדכא אתכם. קופצת לסוף ומצהירה: החיים הם מתנה אלוהית. אני בחרתי לחיות חיים טובים עם שותפי האהובים לדרך במעגלים המשפחתיים והחברתיים

בספטמבר 2015 הגיע האבחון. לילות ללא שינה, קוצר נשימה ובצקות ברגליים העידו שגופי יצא מאיזון ושמשהו, שלא ברור לי, עובר עליו. בדיקות אין ספור, חוסר ודאות לגבי האבחנה, ובסוף האבחנה סרטן דם מסוג מיאלומה נפוצה. וגם מקרה נדיר של אי ספיקת לב בגלל המיאלומה.

אני מקבלת שוק, לא מעכלת את סרט האימה אליו נכנסתי. רגע אחד אני פורצת בבכי תמרורים ובשני נאלמת ומתכנסת בעצמי. חשתי שעולמי חרב עלי ואפילו כתבתי מכתב פרידה לבני הגדול.  זה התחיל בכאוס, ומי שחלה בטח מזדהה עם התחושות. אבל אני לא כאן כדי לדכא אתכם. אתחיל מהסיכום ואומר: החיים הם מתנה אלוהית. בחרתי לחיות חיים טובים עם שותפי האהובים לדרך.

אני רוצה לשתף אתכם בהתמודדותי. הכי קל ליפול למקום "אני חולה רע לי וגם יש לי לגיטימציה" (ועליו להעמיס משקעים מהעבר). אבל, בחרתי לראות את חצי הכוס המלאה. אני חיה היום יותר "נכון" ממה שחייתי עד שחליתי. שלמה עם עצמי ומרגישה נאהבת כפי שלא הרגשתי מעודי. מחלתי היא מתנתי. היום אני חזקה בנפשי בשביל עצמי ולא בשביל אחרים. אין ספק שצמיחתי והתפתחותי האישית נבעו "מהמכה" שקיבלתי. אני בוחרת לומר תודה.

הקושי הראשון שלי בהתמודדות עם המחלה היה אי הוודאות.  מצחיק! כל חיינו אנחנו מהלכים באשליית ודאות, כאילו אנחנו המוציאים והמביאים הבלעדיים של חיינו. בהתחלה הייתי מתוסכלת וביקשתי להיאחז בכל בדל תקווה. אט אט הערכים והאמונות החלו לצוף. בכל המונולוגים שלי עם בורא עולם, מעולם לא שאלתי למה אני? אני מאמינה שזכיתי בהזדמנות בלתי חוזרת לחיים ושדברים לא קורים סתם.

רננה ובעלה

 לפני שחליתי, אמרתי לעצמי שבפנסיה אצייר, אפסל וארקוד בשביל הנשמה. אני מאמינה בדיבור שבין הגוף לנפש, אבל עד שגופי לא זעק, לא התפניתי ל"ציפור הנפש" שלי. היום, לעומת זאת, מצאתי זמן לטיפולים הוליסטיים, שמפגישים אותי עם המהמורות שנפשי לא התמודדה איתם. הרפיה ומדיטציות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, כדי להירגע ולהגיב בשיקול דעת, כשלנגד עיני הכיוון והמקום שאליו אני שואפת.

כדי לא להתמודד לבד עם המחלה ולהלך על ביצים, בחרתי לשתף בהתמודדות את משפחתי, העוגן שלי.  בחשיבה החדשה שלי, בחרתי להיות גם חלשה וגם חזקה. הדגשתי שאני לא זקוקה לרחמים, אלא כמהה להם כשותפים לדרך. ילדיי ואני פיתחנו, הומור שחור כאמצעי התמודדות, שעזר לי מיידית. הצחוק גורם לשחרור סמים טבעיים (אנדורפינים) שמגבירים את החיות,  משנים את מצב הרוח ואת אווירת הנכאים.

 עד שחליתי לא ידעתי עד כמה אני משמעותית בחיי בעלי. הילדים היו שם בשבילי מיד, אבל עם בעלי זה לא היה מובן מאליו. לצערי, לא קלטתי שאין לו כלים להתמודד עם המצב. לא הבנתי שקשה לו, לא פחות ממני ואולי יותר. לצערי המודעות למצבם של בני זוג לחולים נמוכה ויש מקום לאפשר לבני הזוג לבטא בחופשיות את הצד שלהם.

ומילה לסיום: בהתחלה הייתי במרה שחורה. האמנתי, באמת ובתמים, שהסוף קרב. אבל במפגש חולים של עמותת אמ"ן הכרתי אנשים שחיים עם המחלה 10 ו-15 שנים והבנתי שאני לא הולכת למות. התמיכה החברתית והרגשית והידע העצום שקיבלתי בעמותת אמ"ן העניק לי כוח עצום וכלי נהדר להתמודדות.

** הכותבת היא  רננה פרנקו, נשואה לדודי, בת 55, גרה בצור יגאל – כוכב יאיר, אימא ל-3 ילדים, סבתא ל-6. מנהלת את מרכז התעסוקה לגיל השלישי בחגור שבמועצה האזורית דרום השרון, מנהלת תחום התרבות והפנאי לגיל השלישי. חולה בסרטן דם מסוג מיאלומה נפוצה.

הכנס השנתי של עמותת אמ"ן לחולי המיאלומה הנפוצה בארץ, יתקיים, במסגרת חודש המודעות למחלה, ביום שישי, ה- 12.5.17 החל מהשעה 8:15 במכון ויצמן למדע ברחובות. פרטים להרשמה כאן

צילום: אלבום פרטי