"אל תקלקלי, תני לאהבה מקום", זה מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין את החלק שלי בסיפור החיים שלי ובסיפור המחלה. אל תקלקלי, תני לאהבה מקום זה מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להרפות ולאפשר לשמחה להתבסס, שמחה עם הידיעה העמוקה שאני בריאה.
ב-2013 גוש חוסם בשד שמאל סימן את עוצמת הקלקול. אמא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 32 (והיא בת 57 שנים בלבד) ומאז משהו בי היה דרוך לקראת הבאות – והוא בא. תוך שבוע היתי על שולחן הניתוחים להוצאת הגוש ולאחריו המליצו הרופאים על כל הפרוטוקול. סירבתי לשמוע ויצאתי לחפש את הדרך שלי.
סירבתי, לא כי אני אמיצה גדולה, אלא דווקא בגלל שאני פחדנית גדולה. יצאתי לחפש פרוטוקול שייתן מענה לכל אחד מהחלקים שאני – הפיזי, הרגשי והמנטלי. פגשתי שלל מטפלים, מבריאים, גישות מגוונות ושונות ואת הפחד. כמה פחד. הפחד המבלבל, המשתק וזה ששולח אותך להאמין בכולם מלבד בעצמך.
כשאני פוחדת אני מתקשה להתחבר לכוחות, להירגע ולמצוא את השלווה הקריטית כל כך להחלמה. הבנתי שהצעד הראשון יהיה לטפל בפחד הכל כך טבעי שהבשורה "יש סרטן!" מביאה איתה. הבנתי שאני צריכה לטפל בפחד להראות חולשה, להתמודד עם שינויים ובפחד מהמוות.
במשך שנה וחצי הצלחתי לשמור על שגרת חיים ששמרה עלי.
כעבור שנה וחצי, בתקופה בה נסיבות החיים זימנו לחץ מאוד גדול לחיי, כמו לעוד אימהות ולאבות בארץ שלנו, מצאתי את עצמי טובעת בסטרס וניצבת מול הבשורה המורכבת שהגידול חזר. הוא חזר על הצלקת של הניתוח ובעוד 5 מוקדים קרובים ליד וההמלצה הפעם, לאחר תוכחת הצוותים הרפואיים, היתה לעבור כריתה מלאה ולהיצמד לפרוטוקול – כימותרפיה, הקרנות וכדור הורמונאלי.
עשיתי צעד מאוד גדול להתיידד עם המלצות אלו אך משהו לא היה שקט בתוכי אז סירבתי שוב להצעות והמשכתי את החיפושים. החלק המכריע של המסע היה להבין מה מההיצע מתאים עבורי. הבנתי שעלי להקשיב לעצמי. היתה המלצה כמעט גורפת בין המטפלים השונים, מלבד הרופאים, שתמיד לחצו שאקשיב להם. הם מרגישים אחריות גדולה ואני מודה להם על כך למרות שאונקולוגיה היא לא מדע מדויק. למרות המצב המחמיר יותר ויותר בענף הסרטן בעולם, הרופאים עדיין בגישה לוחמנית גם מול חולים מאתגרים כמוני.
בסיס החשיבה שלי, על מה זה מחלה, הוא אחר ותמיד היתה בי את ההבנה שמומלץ לאדם לברר עם עצמו את הקלקולים בחייו שמשבשים את המערכת כולה. ובאמת שאפשר ללכת לאיבוד בין ההמלצות המגוונות והסותרות של הגישות השונות. הכרתי המון אנשים יקרים לאורך הדרך ומכל אדם שפגשתי לקחתי פיסת הבנה על האתגר שנקרא "סרטן" ובחנתי אותו מול האתגר הפרטי שלי.
יצאתי לחפש את ההסבר שיתאים לסיפור שלי.
מי שאי פעם התמודד עם משבר גדול בחייו בטח מכיר את הקושי להקשיב לקול הפנימי והאישי, הכל כך קריטי לריפוי. לשם כיוונתי חלק נכבד מהעבודה הפנימית שעשיתי ועדיין עושה. מספר מטפלים ליוו אותי והפכו שותפים למסע והקלו עלי מעט מול תחושת האחריות והבדידות שבסופו של יום, השאירו אותי עייפה מאוד ונטולת כוחות.
בנקודה הזאת הבנתי שאני צריכה למצוא מקום, בו אוכל לנוח, להתחזק ולמצוא עוד כיוונים שיביאו לריפוי המיוחל. יצאתי לחפש מקום, הרחבתי את חיפושיי לעולם כולו ומצאתי – מקום קטן בגרמניה, המבוסס על גישתה של ד"ר יוהנה בודוויג, המתכתב עם גישתי.
אבל לא ידעתי איך אממן את זה. הרי, המסע להחלמה עד כה רוקן את חשבון הבנק שלנו ושל ההורים, וללא תמיכתם היינו פושטים את הרגל בשנה הראשונה להתמודדות עם הסרטן. אז איך אממן? כשקופות החולים לא תומכות בדרך שאינה דרך המלך אני נשארת עם סימני השאלה. לאחר התלבטות קשה ובהחלטה משפחתית, העזתי לצאת לאור עם דבר מחלתי ולבקש עזרה מהקהילה.
** הכותבת, ורד בירנבאום, תספר את סיפור החלמתה היוצא דופן בכנס האינטרנטי הבינלאומי "טיפולים לא רעילים בסרטן" המתקיים בחודש יולי הקרוב. רוצים להגיע לכנס? לפרטים לחצו כאן