מלכתחילה לא הייתי בעדה. למעשה כשראיתי מי המתמודדים בפריימריז, הפסקתי לשלם דמי חברה. לא חשבתי שאף אחת-ד מהדמויות שטוענות לכתר בשלה או ראויה לתפקיד. מרצ, כמו גם מפלגת העבודה, נמצאות בשפל מנהיגותי.
אלא שאז קרה מה שאנחנו בשמאל יודעים לעשות הכי טוב – הלקאה עצמית ועריפת ראשים ראוותנית. "איך בחרתם אישה אשכנזייה", זעמו מי שזעמו. "זה לא מהפך", הם המשיכו לחרחר ובין רגע החפיצו את בוסקילה ממועמד ראוי לבובת ראווה. רק הרגע שרפנו חזיות כדי להוביל ולהנהיג, לא כדי שתמשטרו אותנו לטובת רעיון אלים חדש. אישה אשכנזייה ראויה כמו אישה מזרחית, כמו גבר מזרחי, כמו גבר אשכנזי, כמו טרסג'נדר שאימא שלו-ה מזרחית ואבא אשכנזי. בלי שום קשר, מרצ זקוקה לאבי בוסקילה בהנהגה בגלל מי שהוא, ומה שהוא מייצג.
האירוע השני מורכב יותר, אין כל ספק. זנדברג הביאה אותו על ראשה, גם בגלל שהתייעצה עם קלוגהפט, אבל בעיקר מפני ששיקרה לחברים שלה ולעיתונאים. אם שיקרה, סימן שהבינה שהיא עושה דבר אסור, וזה כבר בעייתי מאוד.
זנדברג לכלכה בגדול. אי אפשר לגמד את האירוע, אבל זנדברג היא מנהיגה חדשה, טירונית, ירוקה. היא נפלה עוד לפני שעברה את סף הדלת. אבל בהרבה מובנים זה המזל שלה ושלנו. יש סיכוי שהמשבר והטלטלה הצליחו להקפיץ אותה בפעם הראשונה בחייה לתודעה כמנהיגה. ראיתי אותה בסרטון בפייסבוק, והיא לא אותה תמר שהיתה לפני כן. ההתנצלות המצולמת שלה היתה הפעם הראשונה שהיא דיברה אלי באמת. ניכר עליה שהיא מבינה את גודל הטעות ואת גודל המטלה.
זנדברג היא מנהיגה חדשה. בתור שכזו היא עוד תטעה לא מעט. אחרי הפעם הזו יש להניח שהיא תהיה זהירה ומודעת הרבה יותר.
מפלגה פוליטית היא לא קן של השומר הצעיר, ולא חוג אידיאולוגי. אין לנו פריווילגיה לתת לקלוגהפט לנהל לנו את סדר היום, ולערבב את היצרים. יש לנו סדר יום קשוח על הראש – בזמן שאנחנו עורפים ראשים ומתייסרים בהנאה גונבים לנו את החינוך, את התרבות, את השיח האזרחי, את השוויון, את מקומן של נשים בחברה, את השבת. מעמיקים את הכיבוש המשחית שמגדל גידולים איומים כמו אלאור אזריה, ונבחרת הסמוטריצ'ים והאריאלים, מתרחבת מזרע פורענות לחזות הכל. אין לנו זמן לעוד סיבוב של הלקאה והתגבשות.
זנדברג חטפה על הראש ותגדל (אנחנו נהיה לידה הרבה יותר מפוקחים וערניים). התפקיד שלה מהבוקר הוא להפוך את מרצ למפלגה שמייצרת הישגים לציבור הבוחרים שלה. שנות האופוזיציה הארוכות טשטשו את התוקף הציבורי שלנו, עד שקלוגהפט עלוב אחד מפיל אותנו בהינף אצבע. על זנדברג מוטלת החובה להחזיר אותנו להיות רלוונטיים, ולהתחיל לייצר הישגים לחברה האזרחית. אם היא היתה צריכה לשם כך ללכת עד קלוגהפט, לחטוף על הראש ולהתעשת, אני מוכנה להכיל את החרפה.
.
** הכותבת היא יועצת אסטרטגית שעובדת עם מפלגות שמאל ותנועות אזרחיות
