כנראה לעולם לא אבין מה גורם לאדם לחוש צורך עז כזה ללעוג לחסרי ישע. אני קוראת את הטקסט הדבילי שכתב מי שהיה פה לרגע קצר (ועצוב) חבר כנסת בישראל, וחושבת, איך האיש הזה מחנך את ילדיו? איך ניהל את העיתונאים שעבדו תחתיו לאורך השנים? בשם איזה ציבור, למען השם, הוא מדבר?!
אולי ינון לא מבין, ש"מפגר" ו"אוטיסט" הן לא מילים שנועדו לארס והשטנה שלו. שהן מתארות חיים של בני אדם שקמים בכל בוקר למאבק – ממש – כדי לעבור את היום. כדי להצליח לעשות פעולה פשוטה כמו לפתוח את הברז של המים החמים במקלחת. או להצליח להתלבש לבד. או להירגע מהתקף שהביא לצרחות אימים באמצע הרחוב.
אולי הוא מעולם לא חווה את התחושה הזו, שאני לא מאחלת גם לאויביי המרים ביותר – התחושה שכל הורה לילד עם מוגבלות חי איתה כל דקה: חרדה. מה יקרה לו אם לא נהיה לידו, ולו לרגע.
אולי לא נחשף לכאב היומיומי שבלראות את אחיך האוטיסט מתחנן לצאת מההוסטל שהרווחה הפקירה אותו בתוכו, היכן שבמקום טיפול (כי עלק אין כסף!) מפוצצים אותו בסמי הרגעה, והוא תקוע לבד בחדר כי אין מספיק כוח אדם ללוות אותו לטיול בחוץ.
אז תאמין לי ינון, המשימה של להבין את אחותי האוטיסטית שלא יודעת להסביר מה היא מרגישה, כל יום ב-28 השנים האחרונות בחיי, היא באמת משימה קשה.
אבל היא עדיין פי אלף יותר פשוטה מלהבין רוע לב כמו שלך.