כן, המאבק שלנו פוליטי, ואין סיבה שנתנצל על זה

מתנגדי המחאה מנסים להשתיק אותנו, בטענה שהמחאה היא פוליטית וכל תכליתה להפיל את שלטון הימין וזה נכון, המחאה היא פוליטית, אבל זה לא הופך אותה לפחות צודקת

כמו רבים וטובים, גם אני לקחתי חלק באחת משלל ההפגנות הכל-כך מתבקשות נגד יוקר המחיה.

הגעתי לצומת עזריאלי משום שגם לי, כמו לרובנו, נמאס לראות ממשלה נטולת רגישות מינימלית. ממשלה שבלי למצמץ מעלה את מחירי החשמל והמים, בזמן שהעומד בראשה נחשד בשורת פרשיות, מתפנק על חשבון מיליארדרים מחו"ל (כולל סיגרים משובחים), ומנותק ממצוקות היומיום של רובנו.

קצנו בממשלה המקדמת חוקים פרסונליים, שכל תכליתם למלט את העומד בראשה מאימת הדין, בעוד העם נרמס תחת עול הקיום וחלקים מאתנו בקושי מסיימים את החודש.

מתנגדי המחאה מנסים להשתיק אותנו, באמצעות הטיעון המשומש שלפיו המחאה היא פוליטית וכל תכליתה להפיל את שלטון הימין (ואיך אפשר בלי, גם ייחוס המחאה לקרן הכל-יכולה). אנחנו כבר מכירים את ה"האשמה" העלובה הזו, השמורה למפיצי הספינים כשאין להם תשובה עניינית לטענות. על כך צריך להשיב בצורה ישירה ונחרצת: כן, המאבק שלנו פוליטי, ואין לנו שום סיבה להתנצל על זה.

"כן, המאבק שלנו פוליטי, ואין לנו שום סיבה להתנצל על זה" (צילום: דן חיימוביץ')

טרם נתקלתי במחאה שאיננה פוליטית. בחיים שלנו ה-כל פוליטי באופן כזה או אחר, ואין טעם לברוח מן האמת הפשוטה. אך העובדה שמחאת האפודים היא פוליטית, אינה מפחיתה כהוא זה מצדקתה, ובטח שלא מערערת על הלגיטימיות שלה.  אני רואה בהפגנות הללו המשך ישיר למחאה החברתית הסוחפת, שהחדירה תקווה בלבבות ושטפה את הארץ בקיץ 2011.

יש האומרים כי המחאה המרגשת ההיא, שהוציאה לרחובות תל-אביב מאות אלפי אנשים מכל הקשת הפוליטית, נכשלה במבחן התוצאה. אני לא קונה את זה. אותה מחאה שינתה לחלוטין את השיח במדינת ישראל. היא חוללה מהפך ביחס של הציבור, של חלק ניכר מנבחריו, ושל מרבית אמצעי התקשורת, כלפי התופעה הבזויה הקושרת הון ושלטון.

כיום, רובנו הרבה פחות סבלנים כלפי פוליטיקאים גרועים, שעובדים בשירות הטייקונים. רובנו מבינים שהזכות לקיום בכבוד, לקורת גג, לשירותי בריאות ורווחה ראויים ועוד שלל "פריבילגיות", אינם בגדר מותרות אלא צרכים בסיסיים, שממשלה מוסרית ונורמלית מחויבת לספק לכולנו.

כולי תקווה שמחאת האפודים, שפרצה לחיינו בהשראת המאבק העממי בצרפת, לא תהיה אירוע חד-פעמי. אני רוצה להאמין שהמחאה הצודקת הזו תתרחב ותצבור תאוצה בכל רחבי הארץ – עד שהמציאות החברתית תשתנה בצורה מהותית ועד אשר תתקיים כאן חברה שוויונית, עם חלוקת משאבים צודקת, הגונה ואנושית. או במילים אחרות – חברה סוציאל-דמוקרטית הדואגת לכלל אזרחיה.

"כולי תקווה שהמחאה לא תהיה אירוע חד פעמי" (צילום: אלעד וולף)

כדי לכונן כאן חברה מסוג זה, עלינו להחליף במהרה את הממשלה האטומה, המסואבת והמפלגת הזו – בהנהגה רגישה, הגונה וחומלת. ממשלה שרואה את אזרחיה, על בעיות היומיום שלהם, במקום להחדיר בהם פחד ולשסות אותם אלו באלו. כזו שלנגד עיניה עומד אינטרס ציבורי, ושאינה מתנהלת סביב גחמות אישיות של אדם שחושב רק איך לשרוד בתפקיד, ושכח כבר מזמן לטפל ב"חיים עצמם".

התקווה, חברים, תנצח את הפחד. אין דרך אחרת.

אז בואו נמשיך להפגין, עם או בלי אפודים, ולדרוש הנהגה מכובדת ומכבדת. כי את האמת הכואבת צריך לומר בצורה הפשוטה ביותר: כל רגע שבו הממשלה הנוכחית מכהנת, גובה מאיתנו מחיר ועולה לכולנו ביוקר.

"כל רגע שבו הממשלה הנוכחית מכהנת, גובה מאיתנו מחיר ועולה לכולנו ביוקר" (צילום: אלעד וולף)

** הכותבת היא מועמדת לרשימת מפלגת העבודה, מגישת טלוויזיה, פובליציסטית ופעילה חברתית בישראל

אמילי מואטי
אמילי מואטי, 33, פעילה פמיניסטית יועצת אסטרטגית, אמא לשתי בנות. בבחירות המוניציפליות האחרונות התמודדה מטעם עיר ללא גבולות בראשות אסמא אגברייה זחאלקה למועצת העיר תל אביב יפו