WILD

המלצה על ספר חדש ומשובח, מתי הבנתי שאני לבד במסע, ולמה כל כך אהבתי את הספר.

בחורה עם מחשב נייד

הספר הזה לא נח מהיד שלי מהרגע שקיבלתי אותו.
הוא גרם לי לרצות לנסוע הרחק, לשכוח שהבטחתי לעצמי לא לנסוע שוב לבד, להתגעגע, לרצות שוב לחזור.

WILD

שריל סטרייד כתבה את סיפור המסע המקסים הזה כמו שהיא חוותה אותו. בנקודה שבה היא מתחילה את המסע נדמה כאילו הכל גרוע, ויותר נמוך מזה אי אפשר לרדת:
היא איבדה אמא (ומשפחה), היא נפרדה מבעל (וחבר ומאהב ושותף לחיים), היא רצתה לעזוב.
קראתי ומצאתי את עצמי. אני – שכמה שבועות לפני הטיסה להודו כמעט ביטלה את הכרטיס, שנהנתה מהלבד אבל פחדה ממנו בטירוף, שלא ידעה לאן אפשר להגיע ובעיקר פשוט להמשיך.
באחת הנקודות במסעה שריל תופסת טרמפ עם פרנק. הוא נראה חביב ולא מזיק, למרות שבזמן שהיא ממתינה לו, היא רואה אקדח בתא הכפפות.
פרנק התרווח בכיסאו והידק את חגורת הבטיחות. "אני רוצה לתת לעצמי עוד פרס על יום עבודה מפרך", אמר. "איזה?" שאלתי בחיוך סקרני, כשלבי הולם בחזה. ידי עיקצצו בחיקי. הייתי מודעת בחריפות לתרמיל שלי, הרחוק כל כך בתא המטען. בן רגע החלטתי להשאיר אותו שם אם איאלץ לפתוח את הדלת ולברוח. פרנק הושיט יד מתחת לכיסא, היכן שנח האקדח בנרתיקו השחור הקטן. הוא שלף שקית ניילון שקופה. בתוכה היו חבלים דקים של ליקריץ אדום (…)
ואז נזכרתי במה שקרה לי:
את ק' פגשתי בוואטה קנאל, דרום הודו. גם היא הגיעה לשם לבד. הלכנו לטייל ביערות בסוג של ביחד ולבד. אחרי כמה שעות ביער הגיחו שני אופנועים ועליהם לפחות שישה גברים הודים. עצרו ממש באמצע הדרך.
היי, מה קורה? רגע תעצרו! הם צעקו. המשכתי ללכת, מגבירה את הקצב, ק' עצרה.
מה אתם רוצים לשאול? היא נחמדה מידי, חשבתי לעצמי. אנחנו פה לבד רק שתינו בכל היער הזה, ועם כל הכבוד לנחמדות ההודית הם נראו סוג של ערסים.
אבל אנחנו לא יכולות להמשיך, הם והאופנועים חוסמים לגמרי את הדרך. לא הספקתי להבין מה קורה ופתאום אחד מהם מושיט יד לכיוון הבטן, ממש באיזור החגורה בנקודה בה החולצה שלו כיסתה מעט את איזור החגורה. אני בלחץ, אומרת לעצמי מזל שאני לא לבד. ואז הוא הוציא… מצלמה!! אנחת רווחה…
אפשר אולי, להצטלם איתכן? שאל אותו בחור הודי. אם מתאמצים, מאחורי החיוך שלי אפשר לראות את הפחד.

ק' המשיכה בטיול לעבר סין שם עמדה לפגוש חברה. המשכתי לבד ומעולם לא ראיתי אותה לאחר מכן.
הקטע עם לטייל לבד, זה שעד שאת לא מבינה שאת ממש לבד את גם לא עושה מזה עניין, להיפך – יש לזה המון צדדים חיוביים, את לא צריכה לתת לאף אחד דין וחשבון על איפה היית, ואת לא צריכה להסביר מה את רוצה לעשות ועם מי. זה משחרר וכיף אבל לעיתים זה קשה ברמות שאי אפשר לתאר. גם לשריל זה לא היה קל תמיד:
כשהגעתי לשביל מן העבר השני, הרגשתי טיפשה וחלשה ומלאת רחמים עצמיים, פגיעה באופן שלא הרגשתי עד כה, מקנאה בזוגות שיכלו להתנחם זה בזה, וברקס ובסטייסי שהפכו בקלות כזאת חברים למסע (…) מה תרם לי הלבד? אני לא מפחדת, אמרתי, מעלה באוב את המנטרה הישנה שתשקיט את רוחי. אבל לא הרגשתי כמו בכל הפעמים שאמרתי אותה קודם. אולי כי זה כבר לא היה נכון לגמרי.
לפני שנסעתי, כולם אמרו לי שאני לא אהיה לבד לרגע. אני בטוח אמצא עם מי להיות, תמיד מוצאים. האם רציתי להיות לבד כל כך? גם אני שאלתי את עצמי. ההכרה הזו, ששריל מדברת עליה, הכתה בי בחמש לפנות בוקר, בתחנת רכבת  עם תיק ענק על הגב, רצון אדיר ללכת לשירותים אחרי נסיעה של לילה וחצי יום, ואף אחד שישמור לי על התיק. להניח אותו על הרצפה התבררה כאופציה בלתי-אפשרית. בסוף גם הבעייה הזו נפתרה אך ההכרה המשיכה עימי במסע. את לבד. גם אני יום אחד אכתוב על זה ספר.
WILD מאת שריל סטרייד. הוצאת זמורה-ביתן.
למועדון הקוראות של זמורה ביתן בפייסבוק ליחצו על הקישור.