שמוו בישראל "תעתוע" והשם הולם בהחלט.
קולין הובר מזוהה בתור סופרת רומנטית והפעם, הספר אומנם מכיל רומנטיקה, הספר יותר בכיוון מותחן פסיכולוגי.
לואן אשלי היא סופרת מתחילה ולא הכי מוצלחת. היא מופנמת ומתרחקת מאור הזרקורים ובולטת לעין מידת חוסר הביטחון העצמי שלה בעצמה וביכולותיה.
היום בו מתחיל הסיפור הינו היום הראשון בו היא יוצאת את דירתה מזה תקופה ארוכה כי היא סעדה את אמה הגוססת וכמובן, מרפי חייב להפוך את היום הזה למיוחד לאור העובדה שהיא בדרכה לישיבה בקשר לעבודה פוטנציאלית חדשה. תאונה מזעזעת מתרחשת אל מול עיניה וגבר יפה תואר בשם ג'רמי עוזר לה להיחלץ ממצב ההלם בו היא שרויה.
מרפי אמרנו? מתברר שהיא וג'רמי מוזמנים לאותה הישיבה.
על הפרק: השלמת סדרת ספרים מצליחה פרי עטה של אשתו של ג'רמי, וריטי קרופורד. מצבה הכלכלי אינו מזהיר וזו הזדמנות מצויינת להכניס קצת כסף ומצד שני, לקבל קצת פרסום.
היא מגיעה לביתם של ג'רמי ווריטי בכדי לאסוף את החומר הקיים ולראות איך תוכל להתקדם משם והיא נענית להזמנה לשהות בביתם כמה ימים עד תום המלאכה… ואז, היא מוצאת כתב יד…אוטוביוגרפיה מטלטלת. וריטי שפכה את ליבה ואת כל סודותיה המוכמנים. סודות, שוודאי רצתה לקחת איתה לקבר כי אם יתגלו…אם ג'רמי יגלה…הקבר יהיה עדיף בהרבה מבחינתה.
ג'רמי מתגלה כמארח מדופלם, בעל מסור ואבא נפלא. הוא מנומס, מאופק, רב תושיה, חכם והיותו חתיך בכלל לא רעה! הוא מלקק את פצעיו לאור הטרגדיות שפקדו אותו ואת משפחתו והאמת? קשה לתאר שניתן לשרוד כל כך הרבה כאב לב. המפתח כנראה היה קרו, בנו הצעיר.
הבילוי בחברת ג'רמי מציב את לואן בפרשת דרכים. מצד אחד כיף לה בחברתו ובחברת בנו ומצד שני, כתב היד מעמיד בפניה דילמה: האם לספר לג'רמי או לא? האם לחשוף את התוכן שלו? האם זה מקומה לעשות זאת? האם זה הוגן? האם זה נכון לעשות?
השאלות הללו מטרידות אותה יותר ויותר ככל שדברים מוזרים מתחילים להתרחש ולואן מתחילה לפחד יותר ויותר ולפקפק בעצמה יותר ויותר. האם השתגעה? האם היא הוזה? האם תוכן כתב היד השפיע עליה כל כך? האם עצם היותה סופרת תורם לקדחתנות דמיונה?
הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה של לואן ובגוף ראשון מנקודת מבטה של וריטי. ישנו סיפור המסגרת בו לואן מגיעה לבית משפח קרופורד לצורך איסוף חומרים להמשך הסדרה וישנו הסיפור הכתוב בכתב יד. תרשו לי לומר קבל עם ועדה: הספר משובח! הכתיבה מסקרנת, מותחת, סוחפת ומורטת עצבים. איני מאוהבי הסופרלטיבים אבל הפעם זה מתבקש.
הסופרת טוותה סיפור מקאברי והציבה את האירועים בתפאורה המעודדת דמיון פרוע ומדגדגת חרדות וגורמת להן להרים ראש. המעבר הזה בין סיפורה של וריטי לזה של לואן פשוט מאוד מרתק! וכן, קראתי אותו במצטבר תוך פחות מ- 24 שעות ועוד באנגלית! ומילה על האנגלית פה, היא לא קשה בכלל, קלילה, קולחת ובאמת שואבת לתוך הטקסט בלי הקושי בהתמודדות עם שפה גבוהה מדי.
השימוש בגוף ראשון נכון מאוד פה בעיניי למרות שגוף שלישי הוא הרווח במותחנים. מאחר וזה מותחן פסיכולוגי רומנטי, כן כן, יש רומנטיקה ואירוטיקה אבל באופן חושני הבא להעצים את קווי האופי של הדמויות והתורם להגדרת אופיין ומהותן והתפניות אליהן נקלעת העלילה. וכשתקראו, תבינו.
הסוף היה תפנית חדשה ומרעישה, אחת שאני מודה שלא צפיתי. חייבת לציין שזה הרגיש לי בלתי אמין ואף מאולץ טיפה. מה שכן ריכך את התחושה היה שזה כתוב בצורה כל כך נפלאה שמחלתי על חוסר האמינות.
לסיכום, מותחן פסיכולוגי מתעתע, מותח, חושני סוחף ורווי יצרים והרבה מאוד מחשבה. טוסו לקרוא!