Timing is everything

…חבר טוב שלי גער בי הבוקר נמרצות על בעיית העיתוי שלי. יש לי נטייה כזו, מאז הגירושים כמובן, להתעניין בגברים שבאופן כללי הם הכי לא נכונים עבורי, הכי לא מתאימים לי ואני בוחרת להכניסם לחיי בעיתוי הכי גרוע שיש. אני יודעת את זה ובכל זאת מחליטה לרחרח.

בחורה עם מחשב נייד

"שתי עובדות על ניהול זמן: א. אין לך שליטה מתי אתה נולד ומתי אתה מת. ב. כל מה שבין נקודות אלה נתון למשא ומתן." (לא ידוע)

עיתוי.

עיתוי הוא בעיה מאוד מהותית עבורי, אני גרועה בזה. ממש. זה בא לידי ביטוי באין ספור מקרים, אבל בשנה האחרונה הוא מפגין נוכחות מרשימה במגזר הגברים בחיי.

האמת שהתחלתי לכתוב פוסט אחר לגמרי ויותר מחציו כבר היה גמור, עד שחבר טוב שלי שלצורך העניין נקרא לו "אריק", גער בי הבוקר נמרצות על בעיית העיתוי שלי. יש לי נטייה כזו, מאז הגירושים כמובן, להתעניין בגברים שבאופן כללי הם הכי לא נכונים עבורי, הכי לא מתאימים לי ואני בוחרת להכניסם לחיי בעיתוי הכי גרוע שיש. אני יודעת את זה ובכל זאת מחליטה לרחרח. אני רואה את כל תמרורי האזהרה, שומעת את צלצול הפעמונים המתריעים על סכנה מתקרבת ובניגוד לרכבת ישראל, המחסומים יורדים בזמן והמשקיפים צועקים לי לעצור, אבל אני בשלי, 120 קמ"ש עם הראש בתוך הקיר, ואיך אומר אריק – It's going to hurt!

אני מודעת לכל הבעיות הנלוות, אני בחורה מאוד רציונלית ושקולה בדר"כ אבל משהו בי דוחף אותי כל פעם מחדש למקום הזה, הבלתי אפשרי. חברה אחרת אמרה לי שהיא חושבת שאחת הסיבות שאני נמשכת לכל אותן פרשיות קצרות ולא אפשריות היא שאני מראש יודעת שאין לזה שום סיכוי וככה אני מונעת מעצמי את שברון הלב והאכזבה, כלומר מלכתחילה ברור לי שאהבה גדולה לא תצא מזה. לדעתה, אני פשוט לא מוכנה עדיין לזוגיות אמיתית ולכן אני בוחרת להתעסק ב"זוטות" האלה ולא משקיעה אנרגיה במקומות הנכונים.

השאלה היא, מה נכון? מאז הפרידה, מצאתי את עצמי נמשכת לכל דבר שהוא לא "בן זוגי לשעבר", כלומר הפוך ממה שהוא מייצג עבורי, האם זה נכון? האם אני צריכה משהו או מישהו שונה ממנו ולכן נפרדנו? ואם זה כך אז איך זה שחיינו יחד 11 שנה? בכל זאת, לא סבלתי במערכת היחסים והיו לנו גם לא מעט רגעים נפלאים, אז אולי אני צריכה בכל זאת לחפש משהו דומה?

נדב, המדקר שלי (ואחד הדברים הטובים שנכנסו לחיי לאחרונה), טוען שאני מכורה לאדרנלין וזה מה שמניע אותי, לא רק במערכות יחסים , בכלל. גם בזה יש משהו. תמיד הייתי זו שמובילה מאבקים חברתיים, לוחמת צדק שכזו, נושאת הדגל לפני המחנה, מועצת תלמידים, אגודת הסטודנטים, אתם יודעים, מעצבנת כזו. אחת שלבקש ממנה להפיק פרויקט כלשהו, לא משנה איזה, יכניס אותה לדרייב מטורף ולא רגוע עד שהוא הסתיים ויטופל לרמת הפרט הכי קטן, כשכל אותו הזמן אני פורחת; יורדת במשקל, נראית במיטבי, מלאת אנרגיה, פטפטנית ומאושרת, פסיכית, אבל חיננית.

אבל שוב, גם האדרנלין הוא לא סיבה מספיק טובה למצוא את עצמי בפלונטרים האלה, זה תירוץ נהדר לילדה בת 22, לא 32. עברתי לא מעט בחיי הקצרים, למדתי והשכלתי ולא רק במערכת הפורמלית, ראיתי עולם ותרבויות אחרות ויש לי דעה מאוד מגובשת לגבי מי אני ומה יש לי להציע וכן לגבי הגבר שאני רוצה לצידי והשקפת עולמו. אז איך זה, לכל הרוחות, שאני ממשיכה להימשך כמו פרפר לאש (או במקרה שלי, כמו זבוב לחרא) לכל מה שמריח סכנה??

דוגמאות? לא חסר. בדר"כ מדובר בגברים שנראים טוב (מתבקש, אבל יש גם כמה שממש לא), מצליחים (משהו בכריזמה שלהם מצליח לערער את שיווי משקלי), מצחיקים (הכי חשוב מבחינתי), חדי מחשבה ואינטיליגנטים (בכל זאת, צריך גם לדבר איתם קצת), ואחרי כל זה מגיע הקאטצ', משמע ה"איסור" –

גרושים טריים (אסון), פרודים טריים (מובדלים מהגרושים בכך שהם קצת פחות חופרים לעומק בנושא האקסית, ע"ע ריבאונד), מתוסבכים רגשית (בדר"כ אימא שלהם קשורה לעניין), שחקנים שעפים על עצמם (זה כבר קשור למקצוע שלי ולאנשים שבסביבתם אני עובדת, למרות שלא יצא לי אף פעם לעבוד באינטל לדוגמא, כך שאין לי מושג כמה שריטות יש למתכנתים) ובאופן כללי, גברים תל אביבים טיפוסיים שמעדיפים להתכבד כל ערב ב"בופה בשיטת אכול כפי יכולתך" של נערות בנות 23 שבטוחות שזו הדרך לקנות את הצלחתן.

עכשיו אתם בטח חושבים "נו, הנה עוד רווקה תל אביבית מתוסכלת, עוד פוסט קלישאתי על החיים בתל אביב, Been there, done that". אז זהו, שאני ממש לא חושבת שאני נכנסת להגדרה הזו. אני מאוד נהנית מחיי התל אביביים, בדרך שבה אני בוחרת לחיות אותם. אין לי טענות לגברים הנ"ל, זו אני שמתנהגת כמו כבדת משקל בקונדיטוריה, יודעת שאסור לי, אבל לא יכולה שלא לשלוח את ידי אל העוגה הכי משמינה בויטרינה. לא רוצה מהם חתונה, לא שמלה לבנה ולא סיפור סינדרלה, בסה"כ רוצה לגלות עניין במישהו שלא כתוב לו המצח "באתי לשבור לך את הלב".

כל פעם אותו סיפור, אני מתיישבת מול אריק, מספרת לו על הבחור החדש, מקווה לקבל את ברכתו ב"מסע החיזור" שלי והוא בשלו: "העיתוי שלך גרוע יקירתי, הוא רק יצא ממערכת יחסים/הוא בשיא פריחת הקריירה שלו ולא רואה כלום מלבד את עצמו/את עובדת איתו/את הולכת לעבוד איתו/הוא בדיכאון/יש לו ילדים/הוא לא רוצה ילדים/הוא רק השתחרר מהצבא/הוא עוזב את הארץ אוטוטו/הוא רוצה את חברה שלך/הוא בדיוק יצא מהארון ולא, את לא תהיי זו שתחזיר אותו לשם". הבנתם את התמונה.

ואני, יושבת מולו, כמו ילדה קטנה וננזפת, מקשיבה לו, יודעת שהוא צודק במליון אחוז אבל בראשי יש איזו שדה קטנה, חייכנית  וממזרה שיודעת שבשנייה שהוא לא יראה או ישגיח היא כבר תדאג לגרום לי לחזור לשחק, כי ככה בא לה. ככה בא לי!

אז הנה לכם "שאלה של עיתוי". האם בא לי, זו סיבה מספיק טובה? האם לחיות את הרגע ולהתמודד עם ההשלכות אח"כ או שמא להתנהל כ"מבוגר אחראי" ולמנוע מעצמי את עוגמת הנפש מלכתחילה? גם ככה כל הסובבים אותי דואגים להעביר לי את דעתם השכם וערוב, מנתחים את אישיותי ומבקרים את האופן בו אני חושפת את חיי לכל העולם, אז מה זה עוד כמה דעות? תעשו טובה, תהיו חברים, מה אתם אומרים?

Michal Fussman
בת 32, רווקה (סוג של), תל אביבית. מאפרת בהפקות טלוויזיה (אבל גם קונדיטורית ומעצבת פנים לעת מצוא). אוהבת את העבודה שלי, אוהבת את העיר שלי, אוהבת את המשפחה והחברים שלי ואוהבת לחפור - בגלל זה אני כותבת (וגם את זה אני אוהבת).