Terrible Two

כמה באמת הייתן מוכנות להיות אמא? אנחנו לא באמת מבינות מה עומד בפנינו בפעם הראשונה. ולא בשניה. אני לא יודעת לגבי השלישית והלאה.

ארבל נולדה כשצור היה בן שנתיים וחצי. הגיחה לחיינו בשבוע 39 בלידה טבעית מטורפת. תכל'ס? אילו חדר הלידה היה במצב שקט והייתי יכולה לדובב את המיילדת שהגישה לי אותה עטופה הייתי אומרת "מזל טוב איילת, נולדה לך חרדה". אותו דבר עם צור רק שאז הייתי מסוממת לחלוטין אחרי קיסרי חירום ושום דיבוב על שום כלום.

נדב, בן זוגי, שיחיה, זכה פעמיים ב"קראש קורס לאבהות". בפעם הראשונה לצור, כשלא יכלתי לזוז מכאבים כמה ימים בבית החולים, ובפעם השניה עם ארבל כשהובהלתי לבית החולים עם דימום שבוע אחרי לידה.

זה קרה במוצאי שבת, באמצע יום ההולדת של אחייניתי. ממש ברגע שהדליקו את הנרות לעוגה וצור ניגש לשיר עם הילדים הרגשתי את הדם זורם ממני וכשקמתי מהספה הכל נזל החוצה (סליחה על התיאורים הבאים, אבל פוטוגני זה לא היה). פחדתי נורא שהילדים ייראו אז חברה מיד ניקתה את הדם מהרצפה ואנחנו רצנו אל חדר המקלחת. עמדתי באמבטיה לא מבינה מה הולך פה. קרישי דם וזרם בלתי פוסק יוצא החוצה ממני והראש מתחיל להסתחרר. התקשרנו לאמבולנס שבסופו של דבר הבהיל אותי לבית החולים.
מיטת הבדיקות נראתה כמו זירת רצח שלא הייתה מביישת אף סרט של טרנטינו. לא עברו חמש דקות ואני על המיטה בדרך לחדר הניתוח. אני זוכרת את נדב מגיע עם ארבל קטנטונת וישנה בסל קל "רגע", צעקתי אליהם "תנו לי להיפרד מבעלי". הוא נישק אותי וזהו. כמו בסרטים אני מסתכלת על נורות הניאון בתקרה עד שמגיעה אל חדר הניתוח "טוב איילת, אנחנו נרדים אותך עכשיו". לא עברו עשר שניות ואני אאוט.
התעוררתי בהתאוששות מחוברת למלא מכשירים, כאבים אחרי גרידה ופטמות דולפות… השאירו אותי שם כל הלילה ואני זוכרת את אמא שלי מלטפת אותי. אין על המגע של אמא.

כל מה שרציתי מאותו הרגע זה ללכת הבייתה. שלוש מנות דם ועשר מנות פלזמה אחר כך שכבתי במיטת המחלקה ובכיתי מגעגועים. נדב ואמא היו מגיעים לסירוגין, לוקחים לארבל חלב שאוב, מחבקים אותי, אוהבים אותי. בערב הראשון שם אמא ישבה לידי במיטה וחיבקה וניחמה ואני – שוב בכיתי "אני רוצה אל הילדים שלי". זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי "ילדים".

בשלישי חזרתי הבייתה. הצבע חזר לפנים ואני חזרתי למשפחה שלי. חיבקתי אותם חזק ולא רציתי לעזוב שוב לעולם. אבל ביום למחרת המצב לא השתפר ושוב חזרתי לאישפוז ליומיים. יחד עם עוד אמהות טריות שכבנו במיטות, שאבנו חלב וחיכינו לשחרור המיוחל.

20161201_130522

צור נתן לנו את גיל שנתיים בפול גז, בייחוד אחרי שארבל הגיעה. שאלתי את עצמי " לאן נעלם הילד המתוק שלי?" אבל זה היה עוד כלום. צור נתן בית ספר למתחילים וארבל עכשיו, בת שנתיים וחמישה חודשים עושה לנו תואר ראשון ושני ובקרוב הפרופסורה.

אמרו לי שיהיה קשה אחרי לידת התינוק הראשון. אמרו שיהיה קשה אחרי לידת התינוקת, השניה. אבל "קשה" לא מתחיל לתאר את האתגר הבלתי פוסק הזה של הורות. מעבר לקושי של "לידת חרדה" בלתי פוסקת – לחשוב מה יקרה אם פתאום מישהו ירוץ לכביש או מה אם חס וחלילה יצא משהו בבדיקות דם שלהם, או שלי, או של נדב. ומה אם הגננת מתעללת ואני לא יודעת ומה אם ומה אם… והתקפי חרדה ודמעות עוד לפני שקרה משהו. מעבר לכך יש את היום יום. את מה שבאמת קורה ומתרחש פה. השגרה. בדיקת הגבולות, בדיקת השפיות של אמא….

אחרי הלידה של ארבל עברתי תקופה לא קלה. היא נולדה אל תוך החורף שסגר אותי בבית. היא לא ישנה לרגע. לא כשהיא לא נמצאת עליי. לא נתנה לי לאכול ולא לישון (לא ביום ולא בלילה), שלא לדבר על ללכת לשירותים לבד. ישבתי פה ימים לבד ובכיתי. היא לא הפסיקה לצרוח, בדציבלים שלא הכרתי לפני כן. לא יכלתי להניח אותה לרגע והיא לא הניחה לי. היו פעמים שהייתי משאירה אותה בעגלה בוכה והולכת לרגע לחדר בשביל לקחת כמה נשימות כדי לא לאבד את זה. שלבו את זה עם גיל שנתיים של ילד מתולתל שלפני רגע היה מלאך והפך לשד, מתכון לשיגעון.

אז עכשיו הוא כבר כמעט בן חמש, צור. חכם ונפלא וגם נודניק כשהוא רוצה. ושניהם רבים פה על תשומת הלב. מי יהיה היום הילד הטוב? מי יעשה לי את המוות, מי יוציא אותי מדעתי. אז אני לוקחת ייעוץ מקצועי (תודה לך, טובה). כי באמת, קיבלנו ילדים מאושרים. הם נולדו ככה. אף אחד מאיתנו לא רוצה לדפוק את זה. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב בחיים. ומעבר לזה, אנחנו רוצים שיהיה טוב לכולנו.
וארבל? לפעמים אני מסתכלת לה בעיניים ובא לי לבכות – לא כי כבר אזלו כוחותיי, כי אני נזכרת, באותה קטנה בתוך הסלקל שאמא שלה נעלמה לה פתאום. "אפשר חיבוק" אני שואלת אותה והיא מחייכת אליי ואומרת "לא בא לי".

אז בפעם הבאה שתיכנסו לי לרחם ותשאלו אותי "נו, מה עם השלישי?" תבינו שעל מה שיש לי אני אומרת תודה. גם אם זה "רק" שניים.

ביום לפני שהכל קרה