כשהייתי קטנה היה לי חלום. חלמתי להיות זמרת, לשיר, לשמח, לרגש, לעוף עם המוזיקה. זה "סוג של" התגשם, לא כמו שהילדה הקטנה ראתה בחלום, אבל התגשם. אני שרה, משמחת, מרגשת, עפה עם המוזיקה – רק בלי מחיר החשיפה וכל מה שנלווה לפרסום והצלחה או אי-הצלחה. אני פשוט שרה, בכל מקום שמבקשים ממני. וכיף לי. 
בינתיים נולדו לי חלומות אחרים, שגם אותם אני מגשימה ועל הדרך מגשימה גם חלומות של אחרים.
רק שתמיד יש משהו. תמיד יש איזו נקודה כזאת דמיונית שהלב והמוח שואפים אליה ובודקים מדי פעם אם אולי היא לא דמיונית.
ומה רע בדמיון בעצם? לפעמים הוא מוביל אותנו למקומות נהדרים, לפעמים פותח ערוצים שלא היו קודם, ולפעמים.. נו, לא.
השבוע בקורס דיגיטליות בעסקים של סלונה ולאומי, קיבלנו משימה – לכתוב מכתב ללקוח החלומות שלנו.
ובאופן אוטומטי חשבתי על העסק, ועל מי הלקוח החלומי שחסר לי כדי להגשים משהו שעוד לא התגשם.
ויודעים משהו? לא מצאתי!
חפרתי וחפרתי ולא הצלחתי למצוא את האחד או האחת שיעשו פה איזה קסם, בהתחלה זה היה מתסכל ומוזר. מה?! אין לי חלום? שום חזון או פנטזיה לעסק המופלא הזה? מה נסגר איתי?? ואז הבנתי. החלום לא שם. את החלומות בעסק שלי אני מגשימה לא רע ובקצב המתאים לי.
החלום נמצא במקום אחר. רמז? גלגלו לתחילת הפוסט. הוא שם.
ותוך שנייה מצאתי את הנמען למכתב שלי:
עידן רייכל שלום,
אנחנו לא מכירים. זאת טעות טכנית ואני נחושה לתקן אותה.
אנחנו לא מכירים אפילו ששנינו מכפר סבא. אפילו שהייתה לי פעם הזדמנות.
ז'תומרת אני מכירה אותך אבל זאת לא באמת מערכת יחסים.
ואתה עדיין לא יודע אבל ממש כדאי לך שנכיר, נשבעת.
למה? או! טוב ששאלת!
כי אני בדיוק הזמרת שאתה מחפש לפרוייקט הבא שלך, זאת שיש לה צבע מיוחד כזה וקול נוגע, זאת שכולם בצמרמורות כשהיא שרה, שיודעת להגיע גבוה ומדויק וגם נמוך וקולע וגם צרוד ומלוכלך.
זאת שבכל מקום שואלים אותה: "יא-אללה שלך! איך לא הלכת לכוכב נולד? דה-וויס, משהו?"
זאת שבכל שיר שלך ממציאה עוד קולות ובכל שיר שלך עם זמרת לא מבינה איך זאת לא היא שרה שם. תפור עליי נו.
בקיצור אני כאן. לא בא לי יותר שאריות של החיים. בא לי לטרוף את החיים וזה הביס שחסר לי. יש בי עוד כוח ו"אין לי תירוצים".
ויש מצב שתגלה שהחלום שלי די מתאים לך.
אז רייכל, בחייאת רייכל! צור קשר במדור.
מחכה,
רחלי, זאת שאתה ממש רוצה להכיר.
אני אבוא. וזה יבוא אתה תראה! (קרדיט תמונה: הליקון מיוזיק)