Stillstuck.. in my roots

בחורה עם מחשב נייד

Long time.. עבודה חדשה וזה. תענוג, אין תלונות.

כשהייתי ילדה, ציירתי ציור על הקיר, ממש צמוד לכרית שלי. ציירתי בעיפרון,ספק שיראו, ספק להסתיר. הפיך. ציירתי אישה, או סוג של נימפה, שכמהה לעלות למעלה, ידיה מושטות אל על ורגליה תפוסות בשורשים מהם צמחה, חצי נטועות, חצי קרועות, מצב שמרגיש לא מחובר אבל גם לא משוחרר. תלוש, זה המונח הספרותי כך נדמה לי. מתים שם על המונח הזה. ציירתי אותה בקפדנות, כל פעם הוספתי עוד קצת באיזור השורשים והשיער שהתנופף. כבר אז לא היו לי מילים, רק רגש מופנם, מכונס, שכל כך רוצה לפתור את פקעת החוטים הסבוכה אבל לא יודע איך ובתכלס- גם לא מסוגל לגעת בזה.

אז לרוב כתבתי, בשטף שהיה כמעין מתגבר, זרם תודעה חסר חדר אבל עמוס משמעות.  הכמיהה הזאת לחיבור לשורשים, לקשר קצת פחות סבוך, נאבקת יום וליל עם הרצון לנתק את הענפים שעוד מחוברים איכשהו ולחוות פרץ של שחרור, אותנטיות, חדוות החיים השמחים. כבר שהייתי קטנה, התקשיתי לחוש שמחה מלאה. וכי איך יורשה לי לשמוח אם אמא כל כך עצובה? ועד היום, בכל ארוחה טובה אני רק חושבת על אילו שרעבים שם, בכל ביקור בחנות צעצועים אני אוכלת את הלב על ילדים שאין להם. בכל רגע של שמחה ונחת מתגנבת תמיד החרדה שחלילה לא יקחו לי את הטוב הזה. וגם אהבה. כל כך מורכב לי העניין הזה.  וגם היום כשאני כותבת, המילים נעצרות. מגיעות לצוואר הבקבוק הרגשי- המחשבות שמא מישהו יקרא וייעלב, הקושי להודות במה שלא נעים.

והנה עוד אשמה שמתגנבת. הרי גדלתי בבית נורמטיבי בסך הכל. לא חסר לי כלום, השלמתי שני תארים, כולם בריאים ברוך השם, בית. אז מה לעזאזל ההתפנקות? תמיד היה לי מורכב שם בפנים. אז הרגשתי לא טוב, ואז הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ואז עוד טיפול ובסוף- CBT . אבל אף פעם לא יכולתי לצלול שם באמת, במים העמוקים. זה היה תמיד כמו ילד שרוצה ללמוד לשחות אבל לא מספיק להכניס את הראש למים ולהתחיל בצלילה בסיסית. כשהיו זורקים לי טבעת שהיה צריך להביא- הייתי מכניסה את היד ככל שיכולתי, אבל הראש בחוץ- מבט למעלה, רק לא לצלול.

והשנים חולפות, ואני אם לשניים, והפלא ופלא- זה רק הופך מורכב יותר. הרגשות שלך לאמא מועתקים בדיוק מעצבן לרגשות של הבן שלך לסבתא. קשה לו איתה, ואני , כמו תמיד- נאבקת בין הצורך לחבר לבין ההבנה של הקושי בחיבור הזה. זה לא יאומן כמה רצון יש בבניית גשר, וכמה חוסר מסוגלות לעמוד איתן מול הדבר הזה. אני מרגישה שהחומר ממנו אני עשויה כיום, הוא שילוב שעטנזי מאוד מוזר בין שווארמת "הסובל"- והנחל "הזורם", וכל חלק מרגיש לא נעים קצת עם עצמו, ולא קשור לאחר.

אני לא חושבת שאי פעם הפצע הזה יחלים. זכרונות לא נעימים, בושה שהשכנים ישמעו, בושה להביא חברים, דכאון כל התיכון, הגעה כל פעם הביתה תוך החטפת מבט לאוטו לראות איזה פרצוף הפנסים עושים לי- ולפי זה אדע מה המצברוח בבית. אז זה לא הבית הכי גרוע לגדול בו, ולכל משפחה יש את השריטות שלה. אבל כנראה שאצלי הרגישות כל כך גבוהה. והפצע הזה פשוט ממשיך להתקלף לי על האצבע פעם אחר פעם ומסרב, מסרב להחלים.

Composing, Woman, Fantasy, Face, Beauty, Mystical, Root