" הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשות מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלות את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריקה, יפהפייה, מוכשרת ואהובה? למען האמת, איזה זכות יש לך לא להיות? את ילדה של אלוהים. כשאתם בוחרת לשחק בקטן את לא משרתת את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרות לא ירגישו חברות ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאתנו, כל אחת מאתנו נושאת את הקסם הזה בתוכה. כאשר אנחנו נותנות לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקות , בלי מודע, רשות לאחרות לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררות מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרות ." מריאן ויליאמסון (גרסא לנשים)
"פתחתי בלוג חדש בסלונה" עדכנתי את המנחה שלי בתוכנית ליזמות ומנהיגות חברתית של ויצו, אשר דחפה אותי לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב בפלטפורמה רחבה יותר, "מקסים! מרגש! אלופה!" הייתה תגובתה האוהדת ומלאת האנרגיה לעשיית הצעד הראשון, "כן, מהמם, משגע, הורס, רק שעכשיו יש לי מחסום כתיבה עצבני!!!! מה לעזאזל אני עושה, מאיפה אני מתחילה ??!?!?" מצאתי את עצמי משיבה לה בהתקפת פאניקה קלה…. "פשוט תתחילי לכתוב….זה בא לך טבעי, אה וכן, הגיע הרגע שכדאי להפסיק לחפור ופשוט להניע את התהליך!!!", אוקיי מילמלתי לעצמי, מאוד פשוט, לא לחפור, לא לחשוב, בואי נתחיל! אני מוכנה!!! קדימה!!!! מגניב!!!! היכון, הכן, צאאאא!!!! אבללללל ,שנייה, רגע, בואי נתחיל מחר!!! יום שלם לקח לי להתחיל ולהניע את הכתיבה, בעודי מניחה לדף, להמתין לי ריק עד שארגיש מוכנה. זה מדהים אותי, עדיין, כול פעם מחדש, עד כמה הקול הביקורתי שלנו עומד דרוך, ברגע שיש סיכוי לחשיפה של גורמים חיצוניים, הרי שאני כותבת עבור עצמי, ביומן האישי או שירה למגירה, אני משוחררת ולא מעסיקה את עצמי, האם זה טוב או רע. הדף החלק סופג את הכול, אין בכלל התייחסות האם מבחינה דקדוקית שמתי נקודה, או פסיק, או האם הרווח היה במקום. ישנו דחף פנימי שבוער ומחשבות שמתפזרות והכתיבה פשוט באה לעשות סדר בבלגן ולהביא תחושת התחדשות, כמו אחרי ניקיונות צחצוח מטורפים של חג הפסח, מאפשרת למוח לחוש רעננות. אך משהו קורה לי שכללי המשחק משתנים והכתוב מיועד לפרסום בפומבי. לפתע עולות השאלות, האם יאהבו? מה תהייה הביקורת? האם יקראו בכלל??!?! במה אני ייחודית? והאם יש לי משהו עם מהות להגיד??? הקול הפרפקציוניסטי מתנגח, ואף מתמוגג לאור ההתפתלות של הקול חסר הביטחון, מותיר אותי יום שלם להתלבט, לתהות, האם אני צריכה את זה בכלל, ולמה אני מחפשת אתגרים והרפתקאות. ואני שומעת את הקולות, ומחליטה לקבל את האתגר, דווקא מהמקום של קולות הספק, הגיעה ההחלטה לקפוץ למים עם שפגט וראש מורם, הבנתי שאני מחויבת לעצמי להתחיל את הכתיבה, אחרי שנים רבות בהן לא! לא יצרתי, לא כתבתי, לא ציירתי, ובעיקר הקטנתי את עצמי, כי חששתי שאם זה לא מושלם אז זה לא שווה יצירה, שלא נדבר על חשיפה, הבנתי שאני מפסידה את עצמי, ואת ההנאה שבעשייה. בתקופה האחרונה, הבנתי כי אף פעם זה לא יהיה באמת מושלם, בינינו, חיית הפרפקציוניסטיות לא תאפשר זאת, הרי היא אף פעם לא תדע שובע, אבל זה יהיה הלא מושלם שלי ושזה יצא החוצה, אולי תיקחו משהו מזה אליכם. בחשיפה הזאת בינינו, אני מודה שיש פה תהליך אישי, אך הוא שזור בדיאלוג עם האחר, בתקווה שזה יהיה זה דיאלוג פורה, מלמד ומעניין ממנו כולנו נצמח. בטיפול פסיכולוגי ארוך מתמשך , אשר בשנים האחרונות זוכה לרוח גבית של הספורט והריצות למרחקים ארוכים, מצאתי את עצמי מחבקת את חולשותיי קצת יותר באהבה, מתחילה להשתעשע ברעיון שלהכיר ביכולותיי זה לא אומר שאני בועטת בצניעות ובענווה, ובעיקר בוחרת להיות נוכחת, במשחק המאתגר הזה שנקרא החיים. שואפת להעביר את המסר הלאה, שואפת להוביל לקבלה עצמית וחיים בריאים. בבלוג הזה אני מחויבת לקהל הקוראים ולעצמי, להיות אותנטית, כנה ומדויקת עד כמה שאפשר, אשתף בתהליך שלי כאצנית למרחקים ארוכים וכמרתוניסטית, שעזר לי לנוע לעבר חלום נוסף שכרגע בהתהוות , הקמת מיזם חברתי, השואף להוביל לחברה בריאה ומאוזנת יותר פיזית ונפשית, אותו מיזם שיקבל במה גם בבלוג זה, כדי לקבל עוד רוח גבית.
שנייה לפני סיום, ואחר ההכרות הראשונית, אאחל לכולנו חג פסח שמח, חג בו תזכרו לשלב ספורט, אפילו רק למען ויסות אנרגטי שיאפשר להתמודד עם זמן המשפחה המורחבת, בו שאלות פרטיות ונוקבות הן תחביב, חג בו המצות מעניקות אתגר למערכת העיכול, שצריכה להתמודד עם בלוק בבטן מכביד.
חג בו נשיל מעלינו את אבק הספקות, נמרק מבפנים את שאריות החששות, ננקה את שרידי העבר ותבניות לא מועילות ונאפשר לאור שבתוכנו לזרוח ולהאיר למרחקים,
ממני,
מורן שבתאי.
[youtube https://youtu.be/IIw3BtSPHtI nolink]
