לפני כמה ימים השתתפתי בכנס בחירות באחד מבתי השכונה שלי.
השתתפו בו, יערה די סגני, העורכת הנפלאה (שלי) בסלונה אקטואליה, כתבת המשטרה לוחמת הצדק הנערצת, הדס שטייף והמועמדת המועדפת עלי לרשות העיר בה אני גרה, הגב׳ שירלי עודד.
מי שמכיר אותי יודע, שאני מתעניינת וכותבת בעיקר על הפוליטיקה הארצית ופחות מעורבת במוניציפלית, אבל מה שראיתי בערב הזה ומה שאני רואה סביבי בשבועות האחרונים, גורם לי בכל זאת לרצות לכתוב על הבחירות האלה כמה שורות.
בגדול, מדובר בהשתנה המונית על הציבור מהמקפצה.
חבורת גברים זחוחים, מדושני קומבינות ושיכרות שררה, שלטון והממון שמתלווה לתפקידם הרם, מציפים את המרחב הציבורי והפרטי שלי בפרצופם המרוצה מעצמו, בעלות בל תתואר, שמגיעה ממימון של בעלי הון, בעיקר קבלנים, לפעמים אפילו עבריינים, שחפצים ביקרם של מחזיקי השלטון, כדי להשיג לעצמם טובות הנאה לשנים הקרובות.
מעט מדי אידיאליסטים אני רואה בפוליטיקה הזאת. מעט מדי צעירים, מעט מדי קשישים, מעט מדי נציגי שכונות, נציגי זוגות צעירים, נציגי הורים, אנשי חינוך, תרבות, תעשייה והייטק ובעיקר, מעט מדי ממחצית אוכלוסיית המדינה, הנשים.
כל כך מעט אני מרגישה שמישהו מדבר אלי, רוצה לדאוג לי, מבין את הצרכים שלי, בא לעבוד בשבילי.
הם מדברים אלי בסיסמאות ריקות, מביאים מליצי יושר שידברו בשבחם, מליצים שהם עצמם מנהיגים מושחתים, רבנים מפוקפקים, עורכי-דין ממולחים, בעלי הון וקבלנים שיש להם הרבה מה להרוויח, בזמן שברור שאנחנו מנגד נפסיד.
נראה שהכל כבר נסגר לי מעל הראש. קומבינות שקופות ובלתי מתנצלות בין בעלי אינטרסים לעסקנים פוליטיים.
ואז הפתעה. רוח רעננה. נשית, אידיאליסטית, אמיצה, חדה וברורה.
ערב שכולו פאנל נשי של לוחמות צדק חריפות, חכמות, אמיצות. מדברות אלי בשפה שאני אוהבת ומבינה. שפה נשית. שרואה את התמונה השלמה, שרואה את האדם הקטן, את הצורך שלו, שבאה לעבוד, ״לתקתק עבודה״, לוחמת כמו לביאה, רודפת צדק, לא מונעת מאגו, כוח ושררה.
פתאום אני מבחינה בזיק של אור בתוך אפלת קשרי ההון-שלטון שזיהמו את המדינה, ברשויות המקומיות ובממשלה שגרמו לאזרחי ישראל לאובדן אמון מוחלט במערכת השלטונית, לייאוש, לאדישות, לכניעה למצב הקיים.
הן עומדת שם מולי, אחת אחרי השנייה, שנונות וחריפות, אך גם צנועות ונעימות, נגישות ונותנות לי תקווה. תקווה שמשהו חדש וטוב עומד לקרות, אם רק נלמד סוף סוף להשתמש בזכות הבלתי מובנת מאליה, שניתנה לנו לבחור ולהשפיע.
יש לנו בהחלט הרבה סיבות לכעוס, אבל אם לא הייתה ניתנת לנו זכות הבחירה, זה בוודאי היה הרבה יותר נורא.
יש לנו זכות וחובה מוסרית לבחור, כדי לדרוש לעצמנו תקווה לשלטון נקי כפיים, לשקיפות שלטונית, לדרך ארץ וצניעות, למנהיגים שזוכרים, שגם כשהם יושבים בכיסא עור הצבי, בכנסת או במועצה המקומית, הם עדיין, בסך-הכל, שליחי הציבור שלי. לא לצאת לבחור זה לתת למישהו אחר להחליט מה טוב בשבילך ולשמר את המצב הקיים.
אני אבחר הפעם בלוחמת הצדק, שליחת הציבור שירלי עודד.
במי תבחר/י את/ה?
[youtube RU2RSsLrfMM nolink]