ואני חשבתי שאני יודעת הכל.
מה תוכל לחדש לי אישה אמריקנית צעירה על הרעב באוקראינה בשנות ה-30, גם אם היא עיתונאית כלת פרס פוליצר וחוקרת היסטוריה פוליטית? הרי אנחנו קראנו ושמענו מילדות את הסיפורים. סבתא סיפרה לי ואבא גם סיפר. אך אחרי שקראתי את ספרה של אן אפלבאום Red Famine הבנתי שגם אני נפלתי קורבן. מתברר שלתעמולה, לשפת שנאה ולסילוף ההיסטוריה יש השפעה.
במשך דורות נתפסה אוקראינה בתור פרובינציה נידחת של האימפריה הרוסית. שפתה נחשבה לדיאלקט ויצירתה התרבותית לא ידועה. לא רק במזרח אלא גם במערב אירופה ובאמריקה נהוג היה להתייחס לאוקראינה ולעמה בזלזול.
במשך שנים הסובייטים (ואחר כך הרוסים) הכחישו את היותו של "הולודומור" מעשה השמדת עם, רעב פוליטי יזום ומכוון על ידי סטאלין להכניע את אוקראינה, למחוק מעל פני האדמה את שאיפותיה הלאומיות, את מטענה התרבותי וגם להשמיד פשוטו כמשמעו את העם האוקראיני.
בספרה על "הוֹלוֹדוֹמוֹר", על השמדת עם בהרעבה פוליטית, פורשת האישה המיוחדת הזאת קצת מן ההיסטוריה האוקראינית ומוכיחה שהרעב הכללי באוקראינה בשנות ה-30 לא נבע מתנאי האקלים אלא מהוראה מפורשת של סטאלין לגזול מהאיכרים האוקראינים את פת הלחם האחרונה.
הספר מבוסס על חומר עצום ורב גוני. היא מביאה מספרים ועובדות. היא משתמשת בארכיונים סובייטיים שעד לא מזמן היו חסויים ומתבססת על עדויות של ניצולים ושל בני המשפחות שנספו.
ספר עצום ומזעזע, קשה לקריאה, אך אי אפשר להניח אותו מהיד. הוא כתוב בשפה תמציתית וחמורה, חף מכל רגשנות ואין בו אף מילה מיותרת.
לספריה של הסופרת מירי ליטווק mirielitvak.com
על כתיבת ספרי ביוגרפיה וספרי זיכרונות בידי מירי ליטווק – סופרת זיכרונות alife.co.il
