כולנו עבדים?

הא׳-ב׳ של עצמאות זה לא להיות עבד של מישהו, אלא שזה הרבה יותר מורכב כשמכל עבר מישהו מנסה לשעבד אותנו למשהו וזה מסובך פי כמה כשצריך להסביר לילדים את סיפור ההגדה ואת חיינו היום….

בחורה עם מחשב נייד

ככה זה היה תמיד, אין מה לעשות, זה בגלל שאני אישה, זה בגלל שאני מזרחי, זה בגלל שאני אשכנזי, חייבים להתפרנס, כולם ככה, אין ברירה, זה המצב, זה החוק, חרא מדינה, חרא אנשים, חרא חיים. כולם מושחתים, הבמה עקומה, הוציאו לי את האוויר, עם אהבה לא קונים במכולת, אם זה היה תלוי ביאבל מה כבר אפשר לעשות? מי אני? מה אני?

חוץ מהרוחות המאובקות שמבשרות על בואו של פסח יש גם את סיפור החג, שרוחו, איך לומרלא לרוחי.
מילא הניקיונות, מילא ההסברים שאנחנו, החילונים האדוקים, נדרשים לספק לילדינו לשאלה ״למה אנחנו אוכלים חמץ בפסח?״ (׳כי למה לא?!׳), מילא שכל שיחה מתחילה ונגמרת ב״אז איפה אתם בסדר?״ , מילא שעוד לא נפתר העניין של חופשת הורים בעת חופשת ילדים, הכל אני סופגת, אבל עניין העבדות משגע אותי כל שנה מחדש.
פעמיים.

פעם אחת כי יש אנשים שנולדו עבדים ועבדים ימותו ולא משנה כמה חוקים לחירות האדם עוד יחוקקו. הם מסרבים להשתחרר.
אנשים שכל גורלם ומהותם ואלפיים שנות מסכנותם שומרים אותם עבדים לנצח נצחים, ולא משנה אפילו עבדים של מי או מה, העיקר שיהיה להם את מי להאשים במקום את עצמם.

ופעם שנייה כי יש אנשים שעל אף כל שנות גלותנו וסיפור יציאת מצרים, וסיפור יציאת אירופה, ואינספור המבצעים שאספו את עמנו מאי שם וקיבצו אותו לאי כאן עדיין רואים באנשים אחרים עבדים שלהם, ולא מוצאים בזה שום דבר לא בסדר.

ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, למה לנו להתבלבל מהעובדות?
על שמלכתחילה הלך עם שלם לעבדות, על שבהמשכו נותר אסיר תודה אלפי שנים לממבו ג׳מבו שהואיל להוציא אותו מהבוץ רק לאחר שנים של סבל, על שהוא מוציא מידי הפרט את האחריות לעצמו ולסביבתו ושעוד מבקש שנמשיך לספר בו, וכל המרבה הרי זה משובח.

Screen Shot 2014-04-07 at 4.46.14 PM
מתוך הפרסומת La vie est belle by Lancome

הלו, דיס איז 2014. אי אפשר לחכות יותר לניסים.
מי שאינו מאושר – שיתחיל לחתוך את הכבלים שמחזיקים אותו בעצמו ומהר.
מי שרואה עוול – שיוקיע אותו ויפעל נגדו.
מה הטעם לזמן את בורא עולם לקבוצת וואטסאפ ולחכות לראות אם כבר יש שני v מהעבר השני?

לפחות בימים ההם היו מעבירים לבנה מאחד לשני ובונים פירמידה לאט לאט.
היום סתם מעבירים את הכדור מאחד לשני וקוראים לזה ״המצב״, ״הבוס״, ״ראש הממשלה״ או ״התקשורת״.

מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, ואולי אפילו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, אבל בשבילי כל המאמצים בחג הזה מכוונים ללמד את הילדות שלי שאין בעולם מי שיהפוך אותן לעבד של רעיון, תפיסה או מערכת, אלא אם הן יסכימו להשתעבד לו בעצמן.
שכל מעשה שהן עושות הוא באחריותן המלאה, משום שגם אין מי שיוליך אותן בנס במדבר, ביד חזקה ובזרוע נטויה, לחירות המיוחלת.
ושחלילהחלילה לא יחשבו לעולם שכדי להיות חופשי ומאושר מותר לנו לשעבד אדם אחר.

לשנה הבאה בני חורין?
זה תלוי רק בנו.
ובעצם, למה לחכות לשנה הבאה?