בין דמדומי הליל באולם מצטופפים ראשים
טווים קורי מחשבות
לאורות וקולות וחזיונות אחרים
שם, בחלל הסגור// הקולנוע ליל התודעה הנצחי,
כוכבים מרצדים על מסך והירח מקרין //
בשיפולי האור בחשיכה, מתחיל משחק צללים
מי בוחר לראות מה ומי בוחר לשבת ולא לראות דבר
מי נבלע ומי נאחז בסלע המציאות, לא ליפול//
והבדיה בעפעפיה הגדולים, נאבקת, לא להיפרד מהאמת//
לסרט אפשר לבוא בכבוד או גאווה, כבדים או קלים
ואפשר להתפשט או להתלבש או–
לשוטט בלי לזוז , במקום ולנקום// ולהתאהב ולהיות בכל המקומות
ולהיכנס לכל מיני אנשים ונשים שלא מכירים // להפוך ריאליזם לפאתטי
ולעצור את הזמן. אבל כמו בכל מסע בין כוכבים, בסופם של החיים, הצורות והיצורים//
מתגלה הבמאי. והחוויה? קצפת ודובדבנים.
רציתי לכתוב ביקורת על ״קצפת ודובדבנים״ ויצא שיר. אולי כי הסרט הזה הוא מטאפורה עוצמתית לחשיכה ולגבולות האור והחושך, עלילת הליל של היצירה הקולנועית. סיפורו של הבמאי צורי שוסטק אותו מגלם הבמאי גור בנטוביץ׳, נפתח בערב הקרנת הבכורה של סרטו ״קצפת ודובדבנים״. אתם קוראים נכון. בנטוביץ׳ מגלם את שוסטק ולסרט בסרט, קוראים ״קצפת ודובדבנים״.
בתרחיש של לילה תל אביבי אחד, במסע במונית, שנוהג בה מיכו -דובר קוסאשווילי – שמוכר לנו הצופים כבמאי, אנו נחשפים באופן אותנטי לחרדת התחום, כשהסרט הוא מעין יצירה קולנועית ארס פואטית, שמצליחה לערפל את גבול הבדיה ולהכניס את הקהל לגבול הקולנועי באמצעות השימוש באנושי ובמוכר.
דמותו של שוסטק אימפולסיבית אך אימפולסיביות זו נובעת מהצורך בהתפקעות, שבמהלכה חשבון נפש נוקב, כמבוי סתום למשמעות החיים – ממנו אי אפשר לחמוק כשעוסקים באמנות הקולנוע. האם להתיר ולשחרר פירושו למות? האם רק המוות בכוחו להגשים את הפנטזיה של הבמאי? קלסטרופוביית האירועים הלילית מצליחה לאתגר את הדמויות סביב שוסטק.
את ענבל בת הזוג שלו (בסרט- ובמציאות זוגתו- מאיה קניג), את הבן של בת הזוג, את החבר המצליח (אלון אבוטבול) ואת חברתו הדיגי הצעירה, שהשפה שלה טכנולוגית ומיוחצנת יותר ממה ששוסטק בן ה-52 מסוגל להבין. וזה הולך להיות לילה ארוך במחלקה של החיים, של אלו שנותרו ערים. כשבלילה הזה, סט אחר של סרט קופרודוקציה מצטלם ודורס את החיים של הסרטים הקטנים שזה עתה יצאו, ומדביקי מודעות ליליים, מוחקים מהתודעה של ההמון את המודעות של אתמול וביקור בשכונת יוקרה שבה גם הערים ישנים, וביקורים במיון, שם מצטופף הפחד, בפתיחת הסרט ובחזרה אליו, שוב. כשעל הלילה הארוך הזה נפרש הצילום של גיא רז, כמניפת צללים אורבניים שמטילים על הדמויות נוגה משונה. קשה לזייף פואטיות ונדמה שלבנטוביץ׳ היא זורמת מהשרוול.
עלילת הליל, מקפלת לתוכה מחשבות על העיסוק בתחום הקולנוע. היא מקפלת לתוכה את התסריטים המסייטים של כל יוצר, את התסכולים והפחדים והאובססיה והרצון לינוק מהפאן שאינו אלא פנטזיה ממכרת וריקה, עיסוק אינטנסיבי בקצפת ובדובדבנים של החיים.
ואם לרוב, אני נוטה לא להתחבר לוייב של עלילה תלושה, בצפייה חוזרת ב״קצפת ודובדבנים״ היה נדמה לי, שהסרט מצליח לסחוף, כי הוא מבטא אמת שסה״כ חלקיה, במבט שני, הרבה יותר מורכב ממבט ראשון. הסרט מפעיל לא רק את החושים אלא עושה שימוש בקסם הקולנועי ושותל את הפנטזיה ברפרוף בין החיים למוות, מתעתע בנו באמצעות הדימוי האנושי, במלאכים ושדים.
מעבר לזה, זהו אחד הסרטים הישראלים הבודדים, שמתייחסים למעמדה של ביקורת הקולנוע, בתוך כל המולת ההצלחה של סרט והעידן המשתנה של יח״צ. נדמה שכל אפיזודה, קלילה ככל שתיתפס, היא חץ ישיר של תוכחה. אבל יותר מהכל, יפה ההבניה האמנותית, לא רק סרט בתוך סרט אלא גם גיבור בתוך גיבור, הבמאי עצמו הוא יצור שצר צורות, כשמו, צורי ובתוך קלחת השאיפות הוא יוצר אורגנית, קודם כל את עצמו ואת תסריט חייו. כל אחת מהדמויות שיפגוש, מטילה צל ישיר של אינטרפרטציה. המשל ל ״מונה דופק״, למשל, דופק חזק במונית, שאינה אלא כרכרה בתוך אגדה אורבנית ובתחושה שכל סרט, הוא טרקלין לסרט הבא.
[youtube N1YsEKwJABI]
כוכבים – 4.5 חצי כוכב נופל בגלל הוואקום, בחלל הטיסה האווירית, וואקום שנותר כפנטזיה לרעיון שלא ממצה את הפוטנציאל שלו.
מרלנה – הדמויות הנשיות מאוד אותנטיות, מצליחות להמחיש את הדימוי משני צדדיו – שחקנית פופולרית על סט (יובל שרף) תטיל שקף על שחקנית שעזבה את התחום והתמקמה בגאוגרפיה בורגנית (טינקרבל), בת זוג קורקטית ויציבה שגם ערכה את הסרט (מאיה קניג) תטיל שקף על עורכת בליינית וקלילה בתחום המדיה הדיגטלית (הדס בן ארויה) ודיילת סקסית (אסתר רדא) אלא שדווקא עיצוב פרמטרים נשיים, מפתיעים בעיצוב דמותו של מיכו, נהג המונית, באמצעותם, על אף היותו גבר, הוא מצליח להיות הדמות העגולה והנשית באנסמבל הדמויות.
