קיבלתי טקסט מבן זוגי שראה איזה פוסט בפייסבוק של אבא של החבר הטוב שלנו, האבא כתב את כל הפוסט על הבת שלו, שהיא בערך בגיל שלי, הפוסט נפתח ככה ״אני חושב על הבת שלי, איזה ילדה אמיצה. חזרה עכשיו מחודש בהודו, עשתה טיול עם הילדים ואחרי כל כך הרבה שנים של עבודה קבועה החליטה לעשות שינוי ולהתחיל דרך חדשה". לאורך כל הטקסט הייתה כל כך הרבה תמיכה אהבה הערכה וגאווה כלפי הבת.
משהו בטקסט גרם לי לבכות, הרגשתי שגם אני רוצה, כמו ילדה הרמתי טלפון לאבא שלי לשאול אותו אם הוא גאה בי.
לא הייתה תשובה בבית וגם לא בטלפון של אבא.
אחרי שעתיים בדרכים האין סופיות של עיר המלאכים אני ילדה גדולה שמחזיקה את ההגה בידי, עם ארבעה ילדים שאני גאה בכל אחד ואחת מהם, מתקשר אלי אבא חזרה, בלי "מה העניינים?" בלי אקספוזיציות, רק שאלה אחת ״תגיד לי, אתה גאה בבת שלך?״
ואיך ששאלתי את השאלה הרגשתי קטנטנה. הגוף התכווץ.
השאלה הביכה אותי, ואם אותי כנראה גם את אבא. כשאני מובכת אני מתביישת, אני חושבת אולי עשיתי טעות ומה הוא יגיד לי? במיוחד בדור שלו שגם ככה קשה לבטא רגשות ומילים.
הביטוי שלו זה לקנות לילדים שלי נעלי התעמלות, לשלוח כסף, לתקן את האוטו, לבנות לנו חדר נוסף, זה לעשות דברים פרקטיים, לרווחת חיי, לא מילים. מילים זה דיבורי אויר כמו שהוא קורא להם, אין על מה להישען.
אז אבא ענה ״או. את והשטויות שלך״ וככה הקל על שנינו.
אבל למה עדיין אני, אנחנו צריכים אישורים?
כמה פעמים אנחנו אומרים "נראה מה יהיה" מחכים לתשובה שתבוא, לא בטוחים שעשינו את ההחלטה הנכונה? אנחנו נותנים לחוץ להחליט, הכמיהה האמתית היא שהתשובה תבוא מבפנים, אני יודעת את הגבולות שלי כשאני יודעת את התשובה.
השינוי התודעתי לאישור הפנימי, הוא לא "נחכה נראה מה יהיה" או ניתן לרוח הדברים להחליט, השינוי הוא: מה אני רוצה לראות?
אם יש כל מיני קולות פנימיים של חוסר, בדרך כלל אנחנו מתרגמים את זה כנגד השני.
לכל אחד יש מסע פנימי. אבל את הקול הפנימי הזה אני לא יכולה להפיל על האחר. הקול הפנימי הזה חייב לבוא ממני אחרת החיים די חשוכים.
יש דברים שאנחנו לא יודעים בכלל שיכולים לקרות, למקום הזה תמיד צריך לתת מקום.
משהו יכול להיוולד ואני אפילו לא יודעת עליו. גם אהבה עצמית, שזה הכי חשוב.
בזוגיות, הרבה שנים הלכתי עם המחשבה "למה הוא ככה?" "בחיים הוא לא ישתנה, מה אני עושה שם?"
אנחנו לא מאמינים שיכול לקרות משהו אצלנו שלא נעשה כבר, שדברים באמת יכולים להשתנות, ויש תאים שבכלל עדיין לא נפתחו.
כשמתחילים להסתכל על החיים מהמבט הזה, הכל נהיה מעניין, יכולים לקרות לנו הרבה מאוד דברים שלא קשורים בכלל לאופציה. אלו המשקפיים שצריך להתחיל להרכיב ולהרחיב.
ההפך של זה, זה חוסר אהבה עצמית, אני לא מסוגלת, אני קטנה ומסכנה ותקועה, אני לא יודעת מה לבחור, ומה יהיה.
ואם אני כזאת, גם את כזאת, ואתה כזה ואתם כולכם כאלה. ואיזה משקפיים כהות.
כשאתה מבין מי אתה, ומקבל את כל הרמות שלך, אז אם אתה מקבל את שלך, אני מקבלת גם את שלו שלה ושלהם.
ובאותו היום שקיבלתי את הטקסט של האבא הגאה, הייתי זקוקה וביקשתי, והתביישתי, הבנתי שיש לי מה ללמוד על אהבה לעצמי, ואז לא צריך אישור מאף אחד, רק עידוד.
ואת אבא שלי אני הכי אוהבת, כי בסופו של יום האישור שלו לאושר נמצא בעיקר בנתינה.
אצלנו במחלקת עידוד עושים מרק שורשים כי הכל מתחיל בראש.
מרק שורשים
האדם הוא צמח הפוך, הראש משול לשורש ולכן, כדי שהראש שלנו יעבוד טוב, אנחנו צריכים להאכיל את עצמנו בשורשים. הכורכום במרק משמש לא רק כתבלין, אלא גם כאנטי אינפלמטורי (דלקתי) הוא חייב לבוא עם פלפל שחור כדי לפעול.
מאוד אוהבת את המרק הזה בעיקר ביום חורף או בימים שצריך קצת ריכוז.
המרכיבים
¼ כוס שמן זית
9 כוסות מים
1 בצל
1 כרישה
1 שורש סלרי
1 שורש פטרוזיליה
3 גבעולי סלרי יחד עם העלים.
1 בטטה
2 קישואים
1 גזר
צרור שמיר קצוץ
כף עלי טימין טרי (אם אין טרי כפית טימין יבש)
¾ כפית כורכום
רבע אגוז מוסקט מגורד
3 כפיות מלח (או לפי הטעם)
פלפל שחור
חתיכת חמאה, בערך חצי כף
הגשה לכל מנה
כף שמנת חמוצה
כף עירית קצוצה
שמן זית
פלפל שחור
פרוסת טוסט לפינוק
הכנה
לקצוץ את הבצל הסלרי עם העלים והכרישה, להכניס לסיר עם שמן הזית, לתת להם 4 דקות להתערבב זה בזה.
לקחת את כל הירקות ולגרד אותם במגרדת בצד העבה, זה נראה מלא עבודה אבל זה צ׳יק צ׳ק. להוסיף לבצל לסלרי ולכרישה, לערבב את כל הירקות כמה דקות, להוסיף את המים וכל התבלינים, לתת לזה להתבשל בתוך עצמו על אש בנונית גבוהה במשך 45 דקות. בסוף להוסיף את החמאה לערבב.
להגיש עם השמנת, העירית, שמן זית, פלפל שחור גרוס טרי וטוסט
בתיאבון!