שמי אורנה שטרקמן ואני סגנית ראש עיריית נהריה וחברת מועצה בעיר ועדיין, גם אחרי 5 שנים במועצת העיר ואחרי שנים רבות כבעלת מלון בעיר, לא מצאתי תשובה טובה לשאלה שבכותרת. ממשלה הולכת וממשלה באה ודבר אחד לא משתנה – ההזנחה של הפריפריה.
הם טוענים שהפנים שלהם אל הצפון אבל הממשלה מפנה אלינו דווקא את הגב: למשל כשמבטלים את הרכבת הישירה נהריה/עכו – באר שבע (חוץ מימי שישי ומוצ"ש), כשמפחיתים את תדירות הרכבות מהגליל למרכז וכשכביש 6 בכלל לא מגיע לאזור שלנו. 600,000 תושבי ותושבות הגליל המערבי נפגעים מהניתוק מהמרכז, שפוגע ביכולתם להתפרנס, להתנייד, ללמוד ולהגיע למרכז בטווח זמן סביר.
הפריפריה בארץ ובעולם נולדה כצורך לשחרר את הלחץ מן המרכז ולאפשר פתרונות נדל"ן גם לאלו שאינם בעלי האמצעים, בזכות השקעה בקרקעות מוזלות וביישובים שאינם מפותחים. אותם חלוצים שהסכימו להרחיק מן המרכז, ממקורות התעסוקה, מרכזי החינוך ומוקדי התרבות, הסתפקו בהבטחות של ממשלות לפיתוח הפריפריה ולהפיכתה למוקד עלייה לרגל ואיכות חיים בפני עצמו.
בעוד שבערים ויישובים מסוימים ההבטחה מומשה (מודיעין, רעננה, קדימה, רחובות, עומר וערים נוספות) ונוצרו מקומות בעלי מעמד סוציואקונומי חזק, חינוך איכותי ומערך תשתיות המאפשר נגישות למרכז ומבטל תלות גאוגרפית במרחבי תעסוקה, הצפון נשכח מאחור, ונהריה, פנינת הצפון הפכה להבטחה הלא ממומשת של הגליל המערבי.
אני נהריינית, בת ונכדה של נהריינים, שהקימו פנסיון קטן בעיר לפני שנים רבות שכיום הפך למלון שאני גאה להיות הבעלים שלו. שואלים אותי למה אני צריכה את הכאב ראש הזה? אנחנו פריפריה, קשה לנו להשיג תקציבים, קשה לקדם תכניות ואנחנו במאבק מתמיד על המקום שלנו. אז התשובה שלי היא שלנהריה יש משאבים טבעיים שערים אחרות יכולות רק לחלום עליהן, ובכל זאת – החוף המרהיב שלה סגור למחצה, הטיילת שלה היא בגדר פוטנציאל לא ממומש, יש לה עוד דרך ארוכה.
ואני אומרת, בואו נראה להם שנהריה היא הרבה מעבר לגלידה מקומית וחוף ים. שהצעירים בנהריה הם כל כך איכותיים ששווה לנו להילחם עליהם ולהשאיר אותם בבית. בוא נעזור להם להקים כאן משפחות, לגדל ילדים קרוב לסבא וסבתא וליהנות מהנחת מס ראויה לשכר שהם מרוויחים בעמל בתעשייה, בהייטק ובמסחר- כאן, קרוב לבית! יש דרך לעשות את זה, היא ארוכה, היא מצריכה לא מעט שיתופי פעולה ובעיקר שינוי משמעותי בסדרי העדיפויות. אבל – הדרך, כמו נהריה – שווה את המאמץ.