"הגעגועים והבדידות גרמו לי מדי פעם לקפוץ לחלון שלך"

צרחתי. בבוקר שלמחרת צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי כשזרם חזק של מים הכה את הגוף שלי. ניסיתי לברוח לכל פינה בחדר אבל הזרם איכשהו השיג אותי

הייתי בדיכאון כשהלכת. אני זוכרת ימים שלמים שלא הצלחתי לקום מהמיטה ולא היה אף אחד שיכולתי לספר לו מה עובר עלי, לא היה אף אחד שיכולתי לסמוך עליו, הפכתי להיות הניקיטה הכי בודדה בעולם, בדיוק כמו שהוא רצה. "כל הניקיטות בודדות", הוא הכריז. "למה?" שאלתי בפליאה, עוקבת אחרי התזוזות המהירות שלו בחדר האפור, מרגישה שהצעדים המדודים שלו כבר מתחילים לעשות לי סחרחורת, כי אין אף אחד בעולם הזה שיוכל להבין אותך, חוץ ממני. הוא עצר מולי, שולף במהירות תמונה שבצבצה מכיס החולצה הירוקה שלבשתי "היי", קפצתי לעברו, "תמונות משפחתיות מפלילות ניקיטות", והקול שלו התקשח. "תחזיר לי אותה", צעקתי, מנסה לחטוף ממנו את התמונה היחידה שנשארה לי ממך אבל הוא היה זריז ממני באותו הזמן, זריז מדי.

"אני לא רוצה להיות ניקיטה!", צעקתי בדיוק שהוא סגר עלי דלת ענקית מברזל. "תוציא אותי מכאן", נתליתי על הברזלים החלודים, מרגישה איך הדמעות מתחילות לחנוק לי את הגרון, "תוציא אותי!" צעקתי אחריו, מנסה לעקם את הברזלים עם הידיים, רואה אותו הולך ומתרחק ממני. "יבוא יום ואת תצליחי לעקם אותם", שמעתי קול צרוד מאחורי וריח חזק של טבק הגיע לנחיריים שלי. רק זקנה מקומטת חסרה לי עכשיו, מלמלתי לעצמי כשראיתי אותה. "כמובן, רק אם את באמת ניקיטה", היא מצצה את הסיגריה ברעבתנות, מנערת בחוסר סבלנות את האפר מהשמלה המקומטת שלבשה. "אני כבר לא יודעת מי אני", לחשתי.

"השתנית", אמרת. "אני? השתניתי?", ניסיתי לצחוק בכוח. "למה אתה אומר את זה? אני מרגיש שאני כבר לא מכיר אותך, את מתראה עם מישהו אחר?", שמטתי בכוונה את הכוס שאחזתי ביד, מתכוונת לסמן לך עם הידיים שיש מישהו שמקשיב לשיחה שלנו ולנסות להסביר לך את המצב שנקלעתי אליו אבל היית מרוכז בלהתרחק מהזכוכיות שעפו לכיוון שלך. "אין לי אף אחד חוץ ממך", התכופפתי לרצפה, אוספת את חתיכות הזכוכית. "אז מי זה הבחור הזה עם המשקפיים השחורים שאת מבלה אתו לאחרונה?". "משקפים שחורים?" ניסיתי להישמע מהורהרת. "אני לא מכירה אף בחור עם משקפיים שחורים".

אישה צורחת צילום שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק, eldar nurkovic

צרחתי. בבוקר שלמחרת צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי כשזרם חזק של מים הכה את הגוף שלי. ניסיתי לברוח לכל פינה בחדר אבל הזרם איכשהו השיג אותי. הרגשתי כאבים חזקים בכל הגוף ולא יכולתי לפקוח את העיניים או לנשום. רציתי שהכאב יפסק, רציתי שתחבק אותי, שתאמר לי שכל זה חלום אחד גדול ואני לא יודעת עם איזה כוחות הצלחתי להתרומם אבל התרוממתי על הרגליים, מרגישה את הדף המים מדביק אותי לקיר, רואה אותו מבעד לעיניים הרטובות עומד מחוץ לחדר, אוחז בצינור ענקי, מתבונן בי מבעד למשקפיים השחורים שלו נלחמת במים. היא התרוממה, שמעתי קול צרוד מוכר וזה היה הדבר האחרון שאני זוכרת.

"הוא לא יוכל להבין אותך", הוא הצמיד תחבושות עם נוזל סגול לחתכים שבגוף שלי. "את ניקיטה". הוא עזר לי לקום מהמיטה, הצמיד לעיניים שלו את המשקפים השחורים שהרכיב. "איך אתה יודע שאני ניקיטה?", הסתקרנתי. "בת אנוש לא הייתה שורדת את הדף המים ששרדת אתמול", אמר. "אז לקחת סיכון שאני אמות?", שאלתי.

"את רואה בזה סיכון, אני ראיתי בזה הזדמנות סוף סוף למצוא אותך", אין דבר שיוכל לעמוד בפניך וזה מה שאנחנו צריכים", אמר. יכולתי להבחין בעיניים שלו נוצצות מבעד לעדשות השחורות כשדיבר. "כל פקודה שלי את תעשי", הוא הצביע לכיוון אזור מסוים בראש שלי, אותו אזור שאני מרגישה בו לאחרונה כאב חד. "הדבר היחידי שאני לא יכול לשלוט בו", הוא מלמל "זה הלב שלך, שם זה החולשה שלך וזאת הסיבה יקירתי", התמונה שלי ושלך התנופפה ביד שלו "שהוא חייב ללכת".

הגעגועים והבדידות גרמו לי מדי פעם לקפוץ לחלון שלך, להציץ פנימה לתוך החדרים, לשמוע אותך שר לה שירים כמו שהיית שר לי, מרקיד אותה עם אותו צחוק מתגלגל שאני כל כך אוהבת, עד שהלב שלי לא עמד בזה יותר. "שמעת את זה?" הראש שלך הציץ מהחלון. "היה רעש" אמרת לה, "כמו חבטה חזקה", וזה היה הדבר האחרון שראיתי… אותך.