כשאני מסתכלת על ישראל 2019 בעיניים מגדריות, אני רואה מדינה שמכילה בתוכה סתירות מהותיות. מצד אחד, בשנים האחרונות היו מחאות אדירות ששינו את השיח הציבורי באופן משמעותי, כמו מהפיכת #metoo ומחאת הנשים בדצמבר האחרון נגד רצח נשים ואלימות כלפי נשים, המחאה הגדולה בתולדות ישראל סביב המאבק לזכויות נשים ושוויון מגדרי. במהלך השנים גם עוצבה חקיקה מתקדמת בתחומים מסוימים. מהצד השני, יש כרסום משמעותי בייצוג נשים בתפקידים בכירים: פחות חברות כנסת, פחות מנכ"ליות במשרדי ממשלה ובמדד תל אביב 125 של החברות הציבוריות הגדולות נשארה מנכ"לית אחת בלבד לצד 124 גברים.
וזה לא רק עניין של ייצוג. הדרת נשים ממרחבים ציבוריים, רק בגלל שהן נשים, מתרחבת למקומות שמעולם לא הייתה בהם. בישראל 2019 יש עדיין אוטובוסים שגברים יושבים בהם מקדימה, ונשים – מאחורה. הקווים הבין-עירוניים המופרדים "וולנטרית" גם נהנים מסבסוד משמעותי יותר של המדינה, והם עולים פחות. אוטובוסים שבהם אישה שתרצה לשבת מקדימה "תזכה", במקרים מסוימים לקללות ויריקות, ולפעמים גם יותר מכך. מסלולים אקדמיים שהתחילו ככיתות נפרדות לגברים ונשים בתואר הראשון, הפכו לימים נפרדים מגדרית, ספריה נפרדת וברזייה בחצר נפרדת, והדרישה היא לאפשר גם תארים מתקדמים מופרדים לכל מי שחפץ בכך.
בשנתיים האחרונות בשדולת הנשים ניהלנו תהליכים משפטיים נגד משרד התיירות שהוציא מכרז לקורס מורי דרך בהפרדה מגדרית; נגד נציבות שירות המדינה שקלטה בתוכנית צוערים גברים בלבד כעובדים בשירות המדינה; נגד משרד התחבורה שלא איפשר לאישה להירשם לקורס נהיגה מונעת, שהיה לגברים בלבד; וגם נגד אגד תעבורה כאשר נהג אוטובוס סירב להעלות נערה בת 18, מכיוון שלבשה מכנסיים קצרים; נגד עיריית עפולה שקיימה אירוע שכפה הפרדה מגדרית באמצעות מחיצה ושילוט; וגם נגד עיריית חיפה, שרצתה לקיים אירוע במימון ציבורי לגברים בלבד.
ישראל של 2029 כבר החלה להתעצב. ישראל 2029 עלולה להיות מדינה שבה מגמות הרסניות שהניצנים שלהם כבר איתנו, יובילו לפגיעה, השפלת נשים ודחיקתן ממרחבים ציבוריים, בטענה שהן – אנחנו – אובייקט מיני מפתה, בגלל ה"חשש" מתלונות שווא, בגלל שאנחנו מפגע צניעות, בגלל שיש לנו מקום "טבעי" ומרחב ציבורי הוא לא מקום לנשים, בגלל שכבוד בת מלך פנימה.
ישראל 2029 יכולה להיות מקום שבו הסוגיה של שכר שווה כבר ירדה מהפרק, לא בגלל שהיא נפתרה אלא בגלל שברור כשמש שמי שיוצאת לעבודה היא תוספת למפרנס העיקרי – הגבר, ללא דברי הבל כמו "קריירה". ישראל 2029 עלולה להיות מקום שבו ילדות וילדים ילמדו באופן רשמי במוסדות המדינה, משלב הגן, שלבנים ובנות, גברים ונשים, יש תפקידים מהותיים שונים, שחייבים לציית להם.
וישראל גם יכולה להיות מדינה שבה כל ילד וילדה – ללא תלות בדת, לאום, עדה או מגדר – יזכו למציאות שתאפשר להןם לפרוח, ולא להיחסם. מדינה בה נשים הן אזרחיות שוות זכויות בפועל – ללא איום בפגיעה מינית או אלימות מבית, ללא דרישות צניעות מופרכות שנועדו לשלוט בנשים, ללא הדרה ודחיקה ממרחבים ציבוריים.
זכויות אינן מובטחות. אנחנו, שניצבות על כתפי ענקיות שפרצו לנו את הדרך, לא יכולות להבטיח שמה שהושג עד כה יישאר עבור הילדות והילדים שלנו. ההיסטוריה פשוט לא מתקדמת בצורה ישרה. הבשורות הטובות שזה תלוי גם בנו, ויש לנו אחריות ויכולת השפעה להגיע לישראל טובה יותר: בחינוך הילדות והילדים, באווירה במקום העבודה, בבחירת מסגרת התנדבותית וגם בבחירת ארגון לתרומה אישית, גדולה או צנועה. ויש דבר נוסף שאנחנו פשוט מוכרחות לעשות: ב-17 בספטמבר יוצאות ויוצאים להצביע במי שיהיו שותפות ושותפים לבניית עתיד טוב יותר, עבור כולנו. אין לנו את הפריבילגיה להישאר בבית.
** הכותבת היא מנכ"לית שדולת הנשים בישראל