10/03/202 – אני יושבת עכשיו בדירה חביבה באור עקיבא, דירה שטרם להגעתנו אליה אתמול, ביקרנו בה רק פעם אחת. זה לא הבית שלנו, אבל אני מאמינה שבעוד שבועיים, אחרי שנאכל בה, נישן בה, נשחק בה חתחתול אלפי פעמים, נצפה בה באלפי שעות מסכים ונשמיע לילדים את ה"די מסכים" המסורתי ונריב ונרקוד ובקיצור, לא נצא ממנה לדקה ונחשוב שאנחנו תכף חונקים אחד את השני, אז בעוד שבועיים כבר לא נוכל לדמיין את עצמנו בשום מקום אחר.
בתקופה האחרונה היינו בכל כך הרבה מקומות, עם כל כך הרבה מעברים דרמטיים. עכשיו, פה בשקט של אור עקיבא, אני מנסה לחשוב מתי התחילו החיים שלנו להשתבש בגלל הקורונה ,אבל התזזית של הקורונה מתחברת לי לכל הטיולים, החוויות וההתרגשויות שהיו רגע קודם.
אבל קודם כל, אסביר איך בכלל הגענו למצב הזה: בקיץ האחרון עברנו עם המשפחה במסגרת רילוקיישן לגור בפאדובה, בצפון איטליה, חצי שעה מוונציה. ובחצי השנה האחרונה עשינו מאמצים כבירים ללמוד איטלקית, ללכת לבתי ספר איטלקיים, לאכול אוכל איטלקי ולהבין מה הסיפור שלו, ולהשתלב בהוויה האיטלקית ככל הניתן. ואז הגיעה הקורונה.
16/02 – יום ראשון יפה. אנחנו מחליטים לצאת מהבית לטייל. נוסעים לטרוויזו, מרחק ארבעים דקות מפאדובה. עיר חמודה. אוכלים. מטיילים בשוק אמנים. רואים מלא ילדים מחופשים שזורקים על עצמם פתיתי נייר – הכל לכבוד הקרנבל, תקופה כזאת שהם חוגגים. היום, פחות מחודש אחרי, טרויסו היא אחת הערים עם התחלואה החמורה באיטליה.
19/02 – מגיעים חברים מישראל. איזה כיף!
20/02- נוסעת עם החברים הישראלים לפסטיבל המסיכות בוונציה. ונציה יפה. בכיכר סאן מרקו אנחנו רואים תחפושות מרהיבות.
21/02- אנחנו נוסעים לסקי בהרים. מדי פעם אנחנו צוחקים על הקורונה. מדי פעם, החברים מישראל מעלים את החשש שכשהם יגיעו חזרה לארץ הם ישהו בבידוד. אנחנו מקבלים הודעה שבית הספר יושבת ואנחנו מבסוטים – זה אומר שהילדים לא יפסידו לימודים בגלל הסקי. אנחנו מבלים. חווים את השלג והסקי וכל השאר נראה כמו כל השאר. אבל בכל יום שעובר אנחנו מבינים שהמצב מחמיר. כנס בינלאומי גדול של העבודה של בן זוגי מתבטל ואנחנו מתחילים להבין שזה לא מצחיק.
כשהמצב מחמיר עיקר הדאגה שלנו היא לבר המצווה של הבן שלנו.ב-7/3 הוא אמור לעלות לתורה בפאדובה. הסבים והסבתות אמורים להגיע מישראל ואורחים נוספים אמורים להגיע מערים שונות באיטליה. תוכננו סוף שבוע ארוך עם האורחים: עלייה לתורה, ארוחה במסעדה, סיור מודרך. ואם אנחנו עשינו מאמץ לקראת בר המצווה, זה כלום לעומת המאמצים של חתן בר המצווה עצמו: הוא לומד את הפרשה כבר כמה חודשים וזה לא עניין של מה בכך. אלה החודשים האינטנסיביים בחייו עד כה: הוא רק הגיע לארץ זרה, הוא לומד את כל המקצועות באיטלקית – שהיא שפה חדשה עבורו, שיטת הלימוד האיטלקית אינטנסיבית מאוד ומלאת משימות ושיעורי בית ובנוסף על האיטלקית הוא לומד גם צרפתית ופסנתר שהם תחומים חדשים לגמרי עבורו. הילד עבד מאוד קשה בשביל הבר מצווה הזאת. הוא מתגעגע ממש למשפחה, הוא מת שהם יהיו שם איתו כשהוא עולה לתורה. אסור לנו לאכזב.
25/02 – אנחנו חוזרים מהסקי ובדרך חזרה מהסקי למציאות, האסימון נופל – ההורים שלנו לא יגיעו מישראל. חלקם חוששים מהקורונה, חלקם חוששים מהבידוד בחזרה לארץ, כך או אחרת, הם לא יגיעו. אנחנו גם מבינים שהאורחים האיטלקים שלנו לא ששים להגיע לצפון איטליה. ובדרך, אנחנו מבינים שהכי כדאי שאנחנו ניסע לארץ. ומיד.
חשוב לציין שבשלב זה אנחנו לגמרי לא רואים שום קשר בינינו לבין הקורונה הזאת. זה רחוק מאיתנו. לא הכרנו אז, ואנחנו לא מכירים היום, אף אחד שחלה בקורונה. שמענו על איש מבוגר אחד מעיירה באזור שנפטר מקורונה. אבל זה ממש לא נשמע לנו קרוב, או קשור אלינו, או מסכן אותנו, או הופך אותנו למסוכנים.
ב-25/02 אנחנו מגיעים הביתה ומיד רוכשים כרטיסי טיסה ליומיים אח"כ, ל-27/02. לא לפני שאנחנו מתאמים עם בית הכנסת האיטלקי בירושלים שהם יוכלו לקיים את העלייה לתורה אצלם במועד.
26/02 – הוא יום של התארגנות אינטנסיבית. אני רצה לעיר עם שני ילדים, עושה סיבובים מהירים של רכישות אחרונות לקראת בר המצווה. מדי פעם אני שמה לב שחלק מהמוכרים עובדים עם כפפות חד פעמיות. אבל זה לא מפריע לי. מכונת הכביסה עובדת נון סטופ ואני אורזת – מעבירה מהמזוודה של הסקי הישר למזוודה שאיתה נטוס מחר בבוקר לארץ.
26/02, שעה 20:00 – הדרכונים בתיק הקטן. אני מארגנת טושים ואמצעים להעסיק את הילדים על הטיסה והטלפון הראשון מגיע: "אם תגיעו מחר, תוכנסו לבידוד". אחריו מגיע הטלפון שאומר "תגיעו מחר, מיום ראשון 1/3, נכנסים לבידוד". מחפשים הנחיות באתר משרד הבריאות – אין. מנסים להתקשר – או שאין מענה, או שהמוקד נסגר, ומוקד 101 אומר שאין בעיה להגיע, לא יהיה בידוד, אבל מישהו אומר שהם לא מעודכנים. וכך, שעתיים של בלבול מוחלט. הערב יורד. הילדים מסתובבים בין הרגליים, אנחנו לא מצליחים לתפקד, לא מצליחים להאכיל או לקלח. טלפונים על טלפונים. ואנחנו מתחילים להבין, שאם נגיע נכנס לבידוד. עוד לא לגמרי מעכלים שזה אומר, שכך או אחרת, סבא וסבתא לא יהיו בעלייה לתורה. ואז אנחנו מחליטים לסגור טלפונים ולדבר עם הילדים. אנחנו מכנסים אותם בסלון, מציגים את המצב הכי מדויק, כפי שאנחנו מצליחים להבין אותו והילדים מכריעים – הם לא רוצים להיכנס לבידוד בארץ. אין טעם לנסוע. הילדים מציעים שניסע לכפר נופש בצרפת שאנחנו מאוד רוצים להגיע אליו. לרגע זה נראה כמו איזו לימונדה שאפשר לעשות מהלימון הזה.
בבוקר שאחרי אנחנו קמים שבורים. הילדים בבית, אין בי"ס. אנחנו בבית – לא טסנו לשום מקום. המזוודות מפוזרות בסלון. המזוודה של הסקי פתוחה ומבולגנת ולידה עוד חמש מזוודות ארוזות. וההבנה שלא תהיה בר מצווה בפאדובה ושסבא וסבתא לא יהיו איתנו בבר המצווה. ואנחנו כל הזמן מבינים שיש פרופורציות. ושאף אחד לא מת ואף אחד לא חולה ובחיים יש יותר גרוע. הכל נכון. אבל היום הזה הוא יום מבאס, מבאס, מבאס.
ואם זה לא מספיק, אנחנו מתחילים להבין שהאיטלקים לא רצויים בצרפת, או בגרמניה והחלומות על כפר נופש לא מתאימות לעכשיו. ואנחנו מתחילים להבין שאנשים מפחדים מאיתנו. ושעכשיו כולם אמורים לשבת בבית.
28/02 – זה יום הולדת של ילד מס' 3 שחשבנו שנחגוג עם סבא וסבתא. מנסים להרים את עצמנו. הילדים לוקחים פיקוד על הכנת עוגת מבצר. יוצא להם אחלה. אבל לשבת בבית זה די באסה. פתאום העובדה שאין לנו בסביבה משפחה או חברים של שנים היא כל כך מורגשת. אנחנו מאוד לבד.
אנחנו ממשיכים לחפש דרך לקיים את בר המצווה. יש דודה ברומא ועוד קרובי משפחה רומאים. הם מציעים שנגיע אליהם, נעלה את הילד לתורה בבית הכנסת ברומא, נלך עם האורחים למסעדה ליד בית הכנסת, נעשה יופי של מסיבה. מרימים טלפון לבית הכנסת ברומא. אין בעיה. לפחות שם הוא יזכה לעלייה לתורה כמו שצריך.
אנחנו מנסים להכין לימונדה חדשה: מצאנו מלון נחמד למשפחות, עם בריכה מחוממת שמותאמת לילדים, היא נמצאת באסיזי. נסע לשם בדרך לרומא. ננסה לצאת מהבאסה ואח"כ נעשה עלייה לתורה כמו שצריך.
עוברים כמה ימי בית שמתערבבים האחד בשני. ב-3/3 אנחנו מקבלים טלפון – לא נוכל לעשות את בר המצווה בבית הכנסת ברומא איתו דיברנו. חוששים מהקורונה.
מזל שברומא יש עוד בתי כנסת. פונים לבית כנסת אחר. הם אומרים שאין בעיה. בטוח. אבל למחרת גם הם מקבלים רגלים קרות. זה לא אנחנו, זה הנחיות מהקהילה. הם מסבירים.
הדודה הרומאית, לא מוותרת: "תגיעו אליי הביתה. נביא ספר תורה הביתה. אארגן מניין. אארגן אוכל." ואנחנו בתודה גדולה, מקבלים את הצעתה.
ב-5/3 אנחנו יוצאים עם הילדים מהבית. קצת לבלות, קצת לבר מצווה. רגע לפני שיוצאים אנחנו מתחילים לחשוב שאולי במלון יעשו לנו פרצוף שהגענו מפאדובה. אנחנו מחליטים החלטה שאח"כ תהיה משמעותית ביותר: ניקח איתנו את הדרכונים הישראליים, נדבר באנגלית. ככה אף אחד לא ישאל אותנו שאלות. מגיעים למלון. מתקבלים בברכה. אוכלים, מבלים. מצליחים לכמה רגעים, לשנות אווירה. מטיילים באסיזי. היא יפיפייה. אבל נראית מתה. רואים שזו עיר שמורגלת לכמויות של תיירים ועכשיו היא ריקה.
ביום שישי 6/3 מגיעים לרומא. מתקבלים ע"י הדודות בחום ואהבה. כמה חסר לנו חום כזה ומשפחה.
שבת – בר מצווה. וברגע האמת כלום לא מעיב על אושרנו. זה הקטן גדול נהיה. גדול אמיתי. גדול מהחיים. והלב רוצה להתפוצץ מגאווה ואושר. ויש כאב כי ברור לנו שהסבים בישראל כל כך עצובים שהם לא איתנו. אבל אנחנו מאוד שמחים. ומגיעים אנשים להיות איתנו, להיות מניין. חלקם קרובי משפחה רחוקים, שאנחנו לא מכירים. והם שם בשמחה גדולה. באו עם כל כך הרבה רצון לשמח אותנו. אי אפשר שלא להרגיש בהודיה ענקית על זה שיש אנשים טובים שמוכנים לעשות כזה מעשה משמעותי עבורך ועבור הילד שלך. ונשארים לארוחה ולאט, לאט אנחנו מבינים שהיו עוד כמה שרק אתמול אמרו שהם יגיעו ולא הגיעו. והאורחים מתחילים לומר שהם מצטערים שהאישה לא באה, אבל היא מפחדת ואני קולטת – זה היה בר מצווה של אמיצים. אנשים פשוט פחדו להגיע. פחדו מאיתנו. וגם אחד מהשני.
כשנגמרת הבר מצווה, אני מרגישה שאין בי אף טיפת כוח. מרגע זה אין לי תוכניות. היומן ריק וכל דבר שנרשם בו, פעם מזמן, כבר לא רלוונטי. אני קורסת למיטה. כשאני מתעוררת לפנות ערב, אני שומעת שהכריזו על פאדובה, העיר שלנו, כעל אזור אדום. המשמעות היא שהלימודים בבתי הספר יושבתו לעוד תקופה ממושכת. שלא נוכל לצאת מהעיר. ושכעיקרון, לא אמורים לצאת מהבית להסתובב.
אנחנו לא יודעים מה לעשות. לא ברגע זה: לא ממש תכננו להגיע לרומא. לא תכננו לטייל בה. ובאווירה הזאת גם אין חשק לצאת מהבית של הדודה. ואנחנו גם לא יודעים מה נכון לנו לעשות בהמשך. לחזור לפאדובה? להישאר ברומא? לחזור לארץ? איך? ומי? אנחנו מבולבלים לחלוטין. אבל מתחילים להבין שאין לי ולילדים סיבה לחזור לפאדובה או להישאר באיטליה ושלהגיע לבידוד בארץ זו האופציה הכי שפויה וטובה. אנחנו מתווכחים ויכוח מר האם בן זוגי יחזור לפאדובה. הוא מתקשה להיות לא לויאלי למקום עבודתו. אני חוששת שהוא יתקע בפאדובה ולא יוכל לחבור אלינו. אבא שלי אומר שעכשיו כל אחד צריך להחליט בשביל עצמו. קשה לי להיפרד. זה מלחיץ בתוך מציאות כל כך הפכפכה. אבל זה מה שאנחנו עושים.
זהו.
קנינו כרטיסי טיסה מרומא לי ולילדים. ולמחרת, פשוט במקום לחזור הביתה עלינו על מטוס לישראל עם שתי מזוודות שהכנו לנסיעה לאסיזי ועם הדרכונים –מזל שלקחנו אותם! ומהרגע שבישרנו לילדים שטסים, הקפדתי לא לומר שטסים לישראל – כי ישראל זה סבא וסבתא וחברים ודודים. הקפדתי לומר שנוסעים לאור עקיבא. לבידוד. להרבה ימים. ועדיין הם שמחו נורא. והתאכזבו נורא כשהגיעו והבינו שזה לא סבא וסבתא, וחברים ודודים.
שדה התעופה היה כולו בכוננות קורונה: כמעט לא היו אנשים, כולם ישבו מרוחקים זה מזה. ראינו המון כפפות ומסכות. בדקו לנו חום עם טאבלט – ממרחק. הטיסה שלנו הייתה טיסה של קורונה. מלא סטודנטים ישראלים שהתבטלו להם הלימודים. אף אחד לא נראה איטלקי. אף אחד לא נראה תייר. כשסיפרנו שאנחנו מפאדובה לקחו מאיתנו צעד אחורה ובשלב הזה אפילו לנו כבר היה קשה להאמין שאין סיבה אמיתית לפחד מאיתנו. כולם היו עם מסכות. ונחתנו ונסענו, ברכב שכור, כמובן, לדירה שהמשפחה הצליחה לסדר לנו באור עקיבא.
היום הראשון לבידוד נגמר. מאוד מזכיר את היום הזה, בקיץ, כשרק הגענו לפאדובה. אנחנו כבר מומחים בהסתגלויות. לא קל בבידוד. אבל לפחות אנחנו יודעים למה לצפות והתחושה שירדנו מרכבת ההרים. היה מרגש, אך מתיש. וגילינו שיש המון אנשים שאוהבים אותנו ושמוכנים לעזור לנו, גם בהתראה קצרה ממש.
יהיה לנו המון מה לספר לנכדים.
