כיאה לתלמידה בינונית, גם הנתונים שלי בצבא לא היו מחמיאים. הריאיון בלשכת הגיוס היה זוועה. במבט לאחור, הייתי משחקת אותה עם טונה מוטיבציה רק כדי להתחיל מגבוה ואז להחליט אם בא לי לרדת להיות חיילת פשוטה. אבל לא. אני חשבתי שזו קייטנה. כשנשאלתי אם כל הכיתה תתקומם נגד המורה, מה אעשה? התפתלתי מכיסאי והודיתי שאעשה מה שכולם עושים אבל בקטנה. אחר כך שאלו אם כולם ילכו בדרך מסוימת שאני לא אוהבת, מה אעשה, האם אלך בדרכי שלי? הודיתי שלא הייתי רוצה שיחשבו שאני חריגה ומתחכמת. ואלך עם הזרם. כששאלו מה אני הכי שונאת – אמרתי ״כשאומרים לי מה לעשות״.
צחוק הגורל, אבל הדבר האחרון שאפשר לומר על השירות הצבאי שלי הוא שהלכתי בתלם, כופפתי ראש למרות המפקדים, או לא נלחמתי למען הצדק.
חברה שלי שמעה על זה בזמנו, התפקעה מצחוק, והבהירה לי שאצטרך להתפלל חזק מאוד כדי לא לקבל תפקידים של ראש קטן. אז לא התפללתי, כי אפילו להאמין באלוהים כמו ההורים שלי לא היה לי חשק, ואכן גם לא קיבלתי תפקיד יוקרתי במיוחד, בלשון המעטה. שנה וחודשיים שירתי כפקידת לשכה של מפאו״ג יהודה ושומרון, ואם היו סופרים את כמות ההטרדות שספגתי שם, הערות סקסיסטיות, השפלות, רמזים עבים – מצד קצינים ובעלי כוח מרובים שהסתובבו שם – היו צריכים להוציא מחשבון כיס. אבל הנוראי מכולם היה, איך לא, המפקד הישיר שלי, המפאו״ג, זה שהיה אמור להגן עליי כמו שהוא מגן על המולדת. אני יכלתי להיות גם הבת שלו, אבל הוא ראה בי כנראה רק אובייקט.
לנצח תיחרט לי צלקת בלב מלילה שהעברתי איתו לאחר ״סידורים״ בתל אביב. הוא בכוונה תכנן הכול כדי שנסיים הכול מאוחר ונלך לישון בבית מלון, ואני, חיילת צעירה ואומללה, שכבר ראתה איך חיילות שלא באו בטוב למפקדים שלהן סובלות מחוסר הגנה משפטי נגד הרס״ר, ובכלל, נגד כל המערכת, הסכמתי, כי הפחד הכי גדול שלי היה להגיע לכלא, לרדת אל תהום של אומללות, להיות שפוטה של מפקד, שיחזיקו אותי קצר ולא יתנו לי מנוחה, ולא אעשה כלום כל היום פרט להתרוצץ, להכין קפה, ולהשתגע לאיטי.
נכנסנו לחדר, פיהקתי פיהוק גדול והודעתי שאני עייפה, כדי שאפילו לא ינסה, אבל לא היה אכפת לו, ובמקום זה הוא תהה: ״הזעת עם הבגדים האלה כל היום, תשתחררי קצת, לא יקרה כלום,״ והשבתי לו: ״שוקי, אני לא סומכת עלייך.״ הוא צחק. ״את לא סומכת על מפקד של אלפי חיילים? אז על מי את סומכת אם ככה?״ והמשפט הזה היה פשוט מחריד, כי הבנתי שהוא בא להזכיר לי כמה כוח יש לו, אבל במקום זה, חיבקתי את הכרית, והודעתי שאני הולכת לישון. הוא נשאר רק עם תחתונים בווליום גבוה מול הטלוויזיה, ולא נתן לי לישון. לא זזתי אולי חצי שעה, כדי שיחשוב שאני ישנה, אבל הוא, לא היה אכפת לו, ופתאום, הרגשתי את איבר מינו מתחכך לי ברגל. המשכתי לשחק אותה ישנה, וזה כנראה רק גירה אותו יותר. הוא נצמד ממש, ולזה כבר לא יכולתי להבליג. מלמלתי: שוקי, בבקשה…,״ והוא שאל: ״לא כיף לך?״ תהיתי איך מפקד כל כך בכיר לא מצליח ככה לכבוש את יצריו, ותהיתי איך אדם נשוי בכלל מרשה לעצמו לעשות ככה לחיילת צעירה ולפגוע ככה באשתו. שאלתי אותו על הילדים שלו, שלושה, שתמונות שלהם תלויות לו מול הפרצוף במשרד, אבל אפילו זה לא הזיז לו. הוא אמר: ״ומה את חושבת, שבאמת אפשר להיות נשואים עשרים שנה, רוב החודש להיות מחוץ לבית, ולא להתפרק קצת מדי פעם?״ – ״אבל הילדים שלך!״ ניסיתי, והוא רק התעצבן, וביקש שאפסיק. ״הבכורה שלך, עוד מעט חיילת. היית רוצה שהמפקד שלה ייגע בה?״ – הוא שאג עליי שאירגע ושאפסיק לעצבן אותו. הרגשתי פתאום כוח מולו, ונהמתי: ״לא רוצה. אני אסרס לך כל ניסיון לגעת בי, ואזכיר לך את הילדי.. – ״תשתקי כבר!״ הוא צרח עליי והחטיף לי סטירה, ואני קמתי מהמיטה, וברחתי למסדרון, עם המדים, בלי הנעליים, והזמנתי מהר מעלית. הוא רדף אחריי, ושאג שאני פסיכית ושהוא יהרוס לי את החיים. לא יודעת מאיפה היה לי את הכוחות, אבל חמקתי ממנו אל חדר המדרגות (הוא היה אולי מאה קילו, זה בכל זאת לא היה קשה) ובריצת אמוק ירדתי יחפה שתיים עשרה קומות. איך שנפלטתי אל קומת הקרקע, זינקתי לעבר היציאה מהמלון, פקידי הקבלה נבהלו, שאלו אם הכול בסדר, והוא בדיוק יצא מהמעלית, ושאג עליי שאני נפקדת, והוא יעיף אותי לכלא. לא פחדתי, וברגליים יחפות ברחתי משם, אולי שני קילומטרים רק רצתי, הרגליים דיממו, אבל לא ראיתי כלום, לא ראיתי בעיניים פרט לנקמה. סיננתי לעצמי שאני אתנקם בו, ואפילו אגמור לו את הקריירה הצבאית. אספר הכול. לאשתו. לילדים שלו. אני אהרוס אותו, ולא הוא אותי. אחרי שהגעתי לרחוב אבן גבירול, עצרתי, והבנתי שאני יחסית בטוחה, וכדאי שאנוח, ואשטוף את הרגליים המדממות. נכנסתי לבית קפה, והמלצרים, כולם, מבוהלים שאלו מה קרה, ואיך אפשר לעזור. סיפרתי להם שהמפקד שלי ניסה לאנוס אותי, והם לא חסו עליו בכלל, והתחילו לחלק עצות, וטלפונים, ואנשים עם קשרים בצבא, והודיעו לי שאני גיבורה ושאני חייבת לעשות עם זה משהו. אחד מהם לקח ממני טלפון, וביקש שאזכור להתקשר אליו למחרת, כדי שהוא יעזור לי להגיע לנציב קבילות חיילים. מלצרית אחת אפילו הציעה שאשן אצלה הלילה, ושמחר אטוס לנציב הקבילות, ושאקרע למפקד את הצורה, אבל אני סירבתי, ורק ביקשתי להתקשר לאבא שלי, שיאסוף אותי לבית ואשן במיטה שלי בבית, באופקים, ומחר כבר אטפל בכל, כי אני גמורה נפשית. אבא שלי, נהג מלגזה במפעל מתכות בעיר, איש פשוט שלא מבין יותר מדי, היה המום כל כך כששמע את דבריי, שהוא אמר שהוא רוצה לפגוש את המפקד הזה ולדפוק לו כדור בראש. דווקא אני הרגעתי אותו, והבהרתי לו שעליי רק להיפלט מהצבא, ומחר בבוקר לעשות את המעשה, ולחסל את השוקי הזה. אבא הודיע שהוא מגיע עוד שעה וקצת, ושאחכה לו בבית קפה הזה, ולא אזוז, ולא אעז להתקשר יותר לאף אחד, ובטח שלא לחזור למלון, אם זה איכשהו יעלה בדעתי. חיכיתי בבית הקפה, הציעו לי סלט ומשקאות כיד המלך, אבל אני רק רציתי מים. לבסוף שכנעו אותי לשתות ייגרמייסטר כדי להירגע, וככה נסחפתי אולי לחמישה שוטים של ייגר. אבא צפצף לי בחוץ כעבור קצת למעלה משעה, ואני עזבתי הכול ונכנסתי לפג׳ו 405 הישנה שלנו. כל הדרך בכיתי לו, אבל הרגשתי חזקה, ונשבעתי שאני אתנקם במפקד. ידעתי – זה או אני או הוא. אין דרך חזרה. ואני אהיה חייבת לעשות זאת חזק ומהר. אבא שיבח את אומץ ליבי לא רק להתנגד למפקד, אלא גם לספר לכולם את אשר עברתי, כי זה מעיד על חוזק נפשי.
כשהגענו לביתנו, חיכתה לנו הפתעה. אבא החנה את הרכב, ואיך שיצאנו מהאוטו, שמונה לוכדי עריקים התנפלו עליי, גררו את אבא שלי הרחק ממני, ותקעו אותי עמוק בתוך טרנזיט. צעקתי כמו מטורפת, הרגשתי כמי שהפעם באמת אונסים אותה – וגם את אבא שלי – שלא יכל לעשות דבר – חטפו לו את הבת שלו מתחת לידיים שלו – היש הרגשה גרועה יותר מצד הורה שהוא אינו יכול להגן על ילדיו? כל הלילה ביליתי במתקן כליאה שאני אפילו לא יודעת איפה הוא היה, ולאן לקחו אותי, ואפילו כמה שעות זה לקח להגיע לשם לא היה לי מושג כי הייתי אאוט לגמרי מרוב אטרף. אבל אחרי ששלחו אותי לתא מעצר, ואני צורחת שעות שזה לא פייר, ושאני רוצה למות, וששוקי המפאו״ג הוא חתיכת בנזונה והם חייבים להקשיב לי ולמה שיש לי להגיד, והמשכתי בצעקות: ״הוא ניסה לאנוס אותי! אתם קולטים? ניסו לאנוס אותי!״ צעקתי לסוהר ששמר עליי שיקשיב לי, צעקתי למפקדת שלו שעברה שם מדי פעם, ״היית רוצה שיאנסו אותך?״ צרחתי עליה, והיא רק לחשה לחיילים שלה שאני פסיכית לגמרי. צרחתי כשהביאו לי מגש עם אוכל שאני לא צריכה כלום פרט לכך שישמעו את האמת שלי, אבל כלום לא עזר. שוקי הופיע בצהריים, ואני בכיתי שאני רוצה למות, ושהוא בנזונה גדול, והרגשתי, שאם אני מפסידה לו עכשיו, אני אפסיד כל החיים שלי, אבל זה באמת היה כרוניקה של כישלון ידוע מראש – גררו אותי לראות את שוקי ש״התעניין לשלומי״, לא הסכמתי להצדיע לו, בנס לא ירקתי עליו, כי כבר הבנתי שאני הולכת לשלם ביוקר על כל חטא נוסף שאעשה.
הבנתי שאני בתא המעצר של כלא 4 בצריפין, שם נשפטתי לעונש המרבי על עריקות מהבסיס. צעקתי שאני רוצה קב״ן, ושאני רוצה למות, ״עכשיו – קב״ן! אני אהרוג את עצמי אם לא תקשיבו לי!״ המשכתי, וכך נשלחתי לפלוגה ג׳ על נוהל אפ״ע – איום פגיעה עצמית – וכך גררו אותי כמו גווייה מתה לעבר תא מעצר עם המקרים הכי מייאשים של השירות הצבאי. ככה העברתי 56 יום. בקושי אכלתי. לא דיברתי. שקעתי בעצמי. ובאמת-באמת שרק רציתי למות. אפשרו לי ביקורים רק בסופשבוע, ואז התברר לי שאבא שלי נסע לאוגדה ביום למחרת המעצר שלי כדי לפגוש את המפאו״ג, ועצרו אותו בש.ג. ולקחו אותו בעצמו לחקירה במשטרה. הוא ניסה לספר לכל העולם את אשר אירע, עד שבא איזה קצין בכיר עם לב טוב, שהציע לו לעשות זאת בדרך המקובלת – פתיחת תיק במצ״ח נגד המפקד, תלונה אצל נציב הקבילות, אולי שיתוף של התקשורת, חשיפה של כל מה שקרה – ״חביבי, רק ככה הבת שלך תוכל לפחות להרגיש שהיא החזירה חזרה. אם תנסה לקחת את החוק לידיים – לא תגיע רחוק.
הוריי ביקשו ממני להיות חיילת טובה ולהעביר בשלום את הכלא, אבל זה היה קשה נורא. אני טיפוס עדין, ולצדי היו מקרים כאלה קשים, של בנות ממשפחות נוראיות, כמעט נרקומניות, חיילות רעות, תת-רמה ממש, אלימות, גם מילולית וגם פיזית, כאלו שגורמות לך לתהות איך אותן לעזאזל ב א מ ת גייסו לצבא? ואת מבינה שלידן את יכולה להיות רמטכ״ל, ואולי באמת הייתי חיילת מבוזבזת, ואולי הייתי צריכה מלכתחילה להראות מוטיבציה כדי להתקבל לאיזה קורס עם חיילים ומפקדים נורמאליים, ולא להיות השפחה של איזה סוטה מין עם דרגות. בקושי העברתי את הימים, במהלך השיחות עם הקב״ן נשאלה כל הזמן השאלה איך ארגיש כשאשוב ליחידה שלי, והתחננתי שלא יעשו לי את זה, כי המפאו״ג יחסל אותי סופית, והקב״ן בסוף סימן לעצמו: ״סכנה אמיתית לפגיעה עצמית״ – ומשם נשלחתי לאשפוז במחלקה סגורה ב׳איתנים׳, ליד ירושלים, איפה שאנשים תקועים גם עשרים שנה אם צריך, לוקחים כדורים קשים, לא מתקשרים עם אף אחד, לפעמים לא מדברים מילה במשך תקופות של חודשים, נשלחים לקשירה על ימין ועל שמאל כל עת שמתפרעים, ויש מקרים של אלימות, ואין שעה בה מישהו לא יתפרץ על מישהו.
ניסו לתת לי כדורים אנטי פסיכוטיים בשילוב עם אנטי דיכאוניים אקוטיים, אבל לא הסכמתי, אפילו שבאמת הייתי בדיכאון. מצבי הידרדר, ולמרות זאת, אמי הצליחה לסדר לי שחרור ל׳הדסה עין כרם׳. מצד אחד, הייתי זקוקה לצבא כדי שיממן לי את האשפוז, ומצד שני, ההורים שלי עשו ימים ולילות כדי לפתוח בחקירה נגד המפקד.
הפרשה התגלגלה, הגיעה לתקשורת, אבל לא הייתי במצב נפשי טוב כדי לדבר על הדברים. ביקשו שאעיד, אתן פרטים, אבל בקושי יכולתי לדבר. לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי לאכול, לא רציתי לחיות. אמי ניסתה לדרבן אותי, אבי שאג שאחסל את הבנזונה הזה, המפקד הנורא, אבל אני הבטתי בהם בעיניים ריקות, ולא היה לי חשק לכלום.
מה שהציל אותי זה דווקא כדור מודרני שמנהל המחלקה החליט לנסות עליי ורק אותו הסכמתי לקחת. הוא הבהיר: ״בלי תופעות לוואי כמעט. אל תדאגי. בחיים לא יידעו עלייך״. אמי בכתה לו שלא יתנו לי לגווע עד מוות, וכל המחלקה ידעה על הסיפור האישי שלי. עם הכדור המודרני התאוששתי טיפה, והתחלתי לטפטף מידע לחוקרים של מצ״ח ולכתבת של תוכנית הערב עם רפי רשף. הפרשה התחילה להתגלגל, אני השתקמתי טיפה, ומה שבאמת סייע למצב, אחרי ה- boost של הכדורים, זוהי ההבנה שלפחות בתקשורת יש התעניינות ממה שקורה. מדינה שלמה דיברה עליי, קראו לי ״ס׳״, ולא הסכמתי מן הסתם להיחשף, אבל כתבת של המגזין, הבטיחה לי שזהו סקופ עיתונאי שהעם צמא לשמוע, וזה באמת זעק את הכותרות. הייתי שילוב בין צמאה לנקמה, לממוטטת נפשית, אחת שאונסים אותה בכל יום שעובר ועדיין המפאו״ג לא נכנס לכלא לעשר שנים.
זה היה תהליך מייגע, אני בינתיים עליתי אולי עשרים קילו בגלל שהפציצו אותי בתרופות, חיכינו עם סיום החקירה בפרקליטות, עם המשפט למפקד, עם הערעור שהוא בוודאי יגיש – ככה במשך שנה – תקופה נוראה בה לא היו לי חיים, פרט למרדף אחרי זנב של ערב אומלל אחד שגרר עמו מפולת שלג נוראית אצלי בנשמה, אבל לבסוף הוחלט לדחות את הקידום של המפקד ולהמליץ על הדחתו משירות צבאי. רציתי לראות אותו סובל שנים בכלא, רציתי לפחות שיישב הוא בכלא 4 ויסבול כמוני, אבל זה לא קרה. זה שבר אותי, אבל ניסו לעודד אותי שזה שהרסתי לו את הקריירה הצבאית זה גם משהו. ״את הפלת תת-אלוף בצבא!״ הכתבת של המגזין ניסתה לעודד אותי. ״ואת לחמת קשה, את היית אמיצה, ולא שמרת בבטן!״ היא המשיכה, אבל אני הייתי שבורה מבפנים. הייתי עצובה נורא, וחייתי על תרופות במשך שנה מבלי לעשות עם עצמי בכלל משהו. כל החברים התרחקו ממני כי נהייתי אדם מלא רחמים עצמיים ומלא כעס, ומלא מסכנות, ורק ההורים ואחותי הגדולה היו לצדי.
בערב אחד של מסיבה במועדון ה׳פורום׳ בבאר שבע עם אחת עם מאניה דפרסיה שהייתה איתי ב׳הדסה׳, הכרתי בחור נחמד ששינה לי את החיים. הייתי מפוחדת נורא במועדון, מאז השירות הצבאי לא הלכתי לדברים האלה, נמנעתי בכלל לדבר עם גברים, הייתי בטוחה שכולם אנסים בפוטנציה, אבל נתנאל הוכיח לי אחרת. הוא היה ג׳נטלמן אמיתי, לא ניסה לגעת בי, רק ניסה להצחיק ולשמח, ואפילו שהייתי פרויקט לא קל, הוא לא התייאש, והודיע לי שאני הבחורה הכי יפה בעולם, ושאנחנו נתחתן. לקח לי חודש בכלל לתת בו אמון, וכל הזמן הזה שיצאנו – רק לבתי קפה במהלך היום – הוא חיכה לי, ואפילו לא שאל למה אני כזו מפוחדת. לרגעים שיערתי לעצמי שהוא יודע עליי, ובאמת, כששאל על השירות הצבאי וכשסיפרתי שיצאתי על 21׳ בגלל חוסר התאמה, הוא לא שאל מעבר, כאילו עשה אחד ועוד אחד.
כשהברגים אצלי התחילו לחזור לעצמם, וחזרתי קצת לחייך, נשבעתי שנתנאל זה המלאך שלי, שהציל את חיי, והייתי מאוהבת בו בטירוף. שכבנו אחרי שלושה חודשים, ואפילו שהייתי מאוד מהוססת ומפוחדת, הוא לא עשה מזה עניין, והיה הטיפוס הכי לא אגואיסטי שפגשתי בחיים. ביחד עברנו לגור בתל אביב, הוא סידר לי לעבוד כמוכרת בגדים בקניון רמת אביב, היכן שחבר שלו היה המנהל, וככה החיים שלי לאט-לאט שבו לתקינותם.
תוצאות התביעה להכרה בנכות הצה״לית שלי הגיעו רק אז, שנתיים אחרי השחרור שלי. קיבלתי אחוזי נכות יפים, וקיצבה יפה, אבל הייתי מוותרת על הכול – גם על מיליונים – ולו רק כדי להיות חיילת רגילה שעשתה שירות רגיל והחיים שלה רגילים.