Less Is More

כשהגדולה נולדה מילאנו את הבית בשלל אביזרים פופולריים. כשהגדול-בינוני נולד כבר ידעתי שלפעמים עדיף איכות על כמות. זה גם הוכיח את עצמו וגם פינה הרבה מקום בבית…

כשהגדולה שלי נולדה גרנו ביחידת דיור. הסלון שלנו היה פחות או יותר בגודל של החדר שלה היום.

למרות זאת, עם הגיעה הביתה מבית החולים ניתן האות למלא את הבית בשלל מוצרים פופולריים בינהם: טרמפולינה, מזרן פעילות, נדנדה, אוניברסיטה, מובייל למיטה, מובייל לסלקל, קשת צעצועים לעגלה ועוד. אז לבקשתנו סבתא וסבא קנו לנסיכה טרמפולינה, הדודים קנו לה נדנדה, חברים מהעבודה הביאו אוניברסיטה, חברה אחרת מזרן וכך הלאה. ככל שעשינו יותר "וויים" ברשימה, הרגשנו הורים טובים יותר.  אז מה אם לא נשאר בבית מקום לזוז והילדה מוקפת רוב שעות היום בשלל צעצועים, צלילים, צבעים תוך שהיא רוטטת לפרקים? לכולם יש את זה, אז כנראה שזה מה שהיא צריכה!

כשנולד הגדול-הבינוני כבר ידעתי שLess is more. ידעתי שתינוק לא באמת צריך שלל מוצרים ואביזרים כדי להתפתח ולגדול. ידעתי שאם אבחר במעט אביזרים, אקפיד על איכותם ואעשה בהם שימוש נכון, הם יתמכו בהתפתחות שלו בצורה הרבה יותר טובה. ידעתי גם שישנם מוצרים שאפילו עדיף בלעדיהם.

אמנם כבר גרנו בבית מרווח יותר, אבל רשימת האביזרים הצטמצמה וכללה: מזרן פעילות ופוף. לאחר מספר שבועות הצטרפה אליהם גם "האוניברסיטה" ובמקביל אליה גם קשת צעצועים בעגלה. וז-ה-ו!

אילו היו עיקר האביזרים איתם הוא גדל והתפתח.

בעזרת האוניברסיטה הוא מימש את קשר העין-יד ועין-יד-פה כשהוא שוכב על הגב על המזרן או על הפוף. היא ליוותה אותו עד גיל חצי שנה לערך כשהוא התחיל למשוך את הצעצועים שעליה ולפרק וכמעט להרוס את הקשתות.

על מזרן הפעילות הוא מימש את השכיבה על כל המנחים – בטן, גב, צדדים. בהמשך הוא התהפך והתחיל לזחול. בשלב זה המזרן כבר לא היווה משמעות מבחינתו ולכן הוא קופל ואוחסן במחסן אחר כבוד.

הפוף מעולם לא עזב. הוא נקנה מלכתחילה בצבע שיתאים לשאר הסלון, כך שלרגע לא תהיה לי סיבה לאחסנו, ונשאר במקומו מהיום הראשון. הוא שימש אותו מהערסול הראשון ביום שחזרנו מבית החולים, דרך שלב ההתהפכויות, הזחילה, המעבר לעמידה ובהמשך כשלמד לקפוץ ולהתגלגל ואחר כך גם לעשות עמידת ראש. מעורסל על הגב או שוכב על הצד, ברגעי העירות או ברגעי השינה, ברגעים הנינוחים יותר או פחות – הפוף היה שם ושירת אותו (ואותנו) נאמנה. עד היום, כשהוא בן 4 וחצי, הוא חוזר אליו מדי פעם כדי להשתולל או לחילופין רק כדי לשקוע בתוכו ולנוח, ממש כמו ביום הראשון…

תיאוריית Less is more הוכיחה את עצמה.

כך גם עם גיל.

תכירו – זה הסלון שלי. נעים מאד.

1

מזרן פעילות, אוניברסיטה ופוף. וגם גיל.

כשאנחנו בבית, כאן גיל מבלה את רוב שעות היום. בעירות או בשינה.

כמו במקרה של אחיה הגדול, בהתחלה היו רק מזרן פעילות ופוף ובגיל חודש וחצי הצטרפה האוניברסיטה.

ושוב אני אדגיש ואומר: וז-ה-ו!

בעזרת שלושת האביזרים האלו אני מיישמת את "שיטת הרכבת" עליה כתבתי באחד הפוסטים הקודמים ומעניקה לה בדיוק את מה שהיא צריכה גם מבחינה התפתחותית – מימוש שלבי ההתפתחות, וגם מבחינת ההתנהלות היומיומית -מענה לבכי, הרגלי סדר יום ושינה, התפתחות מערכת העיכול.

גם מבחינת הגירויים הויזואליים אני מקפידה על איכות ולא על כמות:

כדי לא ליצור גירוי יתר, ולמרות שיש לה מגוון צעצועים ובובות (ילדה שלישית או לא?), אני מקפידה שעל המזרן יהיה בכל פעם צעצוע אחד או מקסימום שניים ולא יהיה עומס. הקפדתי גם לבחור במזרן שהוא לא "מקושקש" יותר מדי ורווי בצבעים או ציורים (אמנם ילדה שלישית, אבל הרויחה מזרן חדש!).

כנ"ל לגבי האוניברסיטה – צעצוע אחד תלוי, מקסימום שניים. בכל פעם צעצוע אחר, ובכל פעם אני תולה אותם במקום אחר. כך אני שומרת אצלה על העניין, מבטיחה שאכן היא לא תוצף מבחינה חושית ושומרת על המוטיבציה שלה לשלוח יד לאחד הצעצועים. בהמשך לכך חשוב לציין שהאוניברסיטה שלה היא אותה אוניברסיטה של אחותה הגדולה. לפני 7 שנים האוניברסיטות עדיין היו "שפויות" יחסית, לא לוו בשלל צלילים, אורות וכריות מיותרות ולא נקראו כל מיני שמות של איים שונים ברחבי העולם…

אל תגלו לאף אחד, אבל לפעמים היא גם שוכבת על המזרן או בפוף גם ללא אף צעצוע. כן, סתם ככה שוכבת ומתבוננת על הנעשה בבית או רחמנא ליצלן – בוהה ומשתעממת. כי גם זה חשוב.

גיל אמנם רק בת 3.5 חודשים, אבל כבר מוכיחה שהיא לא צריכה יותר – שוכבת על הבטן, על הגב ועל הצדדים, מרימה ראש וגם מניחה, מתהפכת, שולחת ידיים, מכניסה לפה, בוכה, נרגעת, נרדמת, ישנה וחוזר חלילה.

בניגוד לאמא שהייתי לפני 7 שנים, היום קצת פחות "וויים" ברשימת האביזרים הכל כך מקובלת ומיוחצנת, דווקא עושים ממש טוב למצפון שלי.

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

אני פה: balitay@gmail.com 052-3829914

ענבל ברק-לוגו 10-10

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!