נשארתי בחיים

בחורה עם מחשב נייד

אהלן, אהלן,

WOW, זו פעם ראשונה שאני יושב ככה לכתוב. פרסום ראשון!

את האמת, אני כותב די הרבה וגיליתי שאני גם נהנה מזה ואני אפילו לא רע בזה. ככה לפחות מספרים לי. אז מה פתאום החלטתי לכתוב ככה? רציתי לשתף במשהו שקרה לי לפני מספר שבועות. חייב, פשוט חייב להעלות את זה על הכתב, בשביל שאירגע, בשביל שאשתחרר, בשביל שאתקדם הלאה.

קצת רקע. אני גרוש די טרי, פרוד שנה וקצת ובשבועות האחרונים עושה את צעדי הראשונים בעולם הפנויים פנויות. ואוו. איזה עולם. קשה, סקפטי, חשדני בטירוף, בטח ובטח בטווחי הגילאים שלי, סביב ה-40 כאשר לכולם כבר נסיון חיים, שק אכזבות על הגב וארון מפוצץ בגולגלות. מה שנקרא, כל אחד והפקעלך שלו. ואני בינהם, גרוש פלוס שני ילדים מדהימים, מגיע עם חבילה לא פשוטה כלל ועיקר. אני בשוק! גם בחולם וגם בשורוק.

אז מה קרה לפני כמה שבועות? התוודעתי אל מישהי בפייסבוק. כן כן, בפייסבוק. היא לא יודעת מי אני בכלל וגם לא טרחתי לצייץ לה שאני קיים. עקבתי אחריה מרחוק. ולמה? קשה לי להסביר. כשראיתי אותה וקראתי את הפרסומים שלה, הרגשתי כאילו משהו בתוכי נשאב. כאילו קבלתי איזה בוקס בבטן, כאילו … לא יודע מה, בקיצור נדלקתי עליה, אש, כמו בן שש-עשרה. והיא, סוג של אושיית פייסבוק שכזו, מפרסמת הרבה, משתפת הרבה, גם מחייה המקצועיים וגם מחייה הפרטיים, לייק.

או קייייי, אז מה אני עושה עם זה? חחחחח, מה לא ברור? שום דבר. אני, הביישן, זה שתמיד תמיד עומד בפינה הנוחה שלי ומתחבא בתוך הצל שלי, מפחד ממה? רק אלוהים יודע, ובכל זאת אני שם, לא זז מילימטר. עוקב אחריה כאילו היא איזה כוכב קולנוע בלתי מושג, מרגיש כמו בתוך שיר.

[youtube -Mp6F0u-cw0 nolink]

והיא כולה בן אדם, בשר ודם ובכל זאת, ככה הרגשתי.

ואז, טוויסט בעלילה. היא פרסמה איזה פרסום על הרומנטיקה שאבדה, על האנשים שנהינו, כל היום כותבים בפייסבוק, שולחים אייקון של פרח כאילו זוהי המחווה הרומנטית האולטימטיבית, על כך ששכחנו כבר איך מדברים. מדברים באמת, עם השפתיים ובצורה כזו שיוצא אפילו קול, קול מהוסס, סדוק, חסר ביטחון, אבל קול ממש. בקיצור, מה אני אגיד לכם? הרגה אותי.

פעמיים.

פעם ראשונה כי היא פרסמה בדיוק את מה שאני מרגיש. וזה לא שאני נזיר פייסבוק או ווטסאפ. ההיפך. אני מאוד חי את העולם הזה. מאוד נוח שם, בעולם הזה, עולם של מסיכות. עם זאת, אני מאוד מתחבר לרומנטיקה של פעם, מתגעגע לימים שהתקשורת האמיתית, הבינאישית לא היתה הסוף של משחק החיזור, אלא ההתחלה.

פעם שניה, הרגה אותי, כי רציתי להוכיח לה איכשהו שלא כולם מפלצות פייסבוק רעות ועוקצניות, לא כולם מתחבאים מאחורי תמונת פרופיל, רציתי להוכיח לה שיש גם אנשים אחרים, שחושבים כמוה, שמנסים לחיות בשני העולמות בהרמוניה ומבלי לאבד את מה שהיה פעם.

יופי, אז הרגה אותי פעמיים, אז מה. איך אני מתגבר? וכמו שאמר פעם מישהו: ינעל העולם!

החלטתי לעשות מעשה. בהתחלה כתבתי לה מכתב שתכננתי לשלוח לה בפייסבוק (פרדוקסלי משהו, לא? אבל יש דרך אחרת? בכל זאת יש גם לא מעט דברים טובים במדיה הזאת). עצרתי מבעדי. רגע, אולי יש דרך אחרת? אז זהו שמצאתי. איזה יופי. יש לנו שני חברים משותפים. אז דברתי עם שניהם, אמרתי לשניהם שאני הכי הייתי רוצה ליצור איתה קשר, לדבר איתה, להתחיל איתה, נו אתם מבינים. בסוף, ידידה שלי יצרה איתה קשר בשמי, אני בטוח שהיא אמרה עלי דברים טובים, מעולים. יום לאחר מכן, קבלתי ברקס. הגברת לא מעונינת בשלב הזה של החיים שלה, קצת מרתיע אותה המצב האישי שלי. בכל זאת, גרוש פלוס שני ילדים, זוכרים? תיק.

מה אני אגיד לכם שלא התבאסתי. התבאסתי רצח. מה כבר אפשר לעשות? הענין הוא שלא ממש רציתי לוותר, רציתי לנסות שוב בדרך אחרת. זה ממש לא מאפיין אותי, כי אני בן אדם שמאוד מכבד את רצונותיו של האחר, Following the rules kind of a guy, אמרו לי לא אז לא. אבל לא התאפקתי וכתבתי לה שוב מכתב, מחודש, כזה שמסביר את התחושות שלי, את השאלות שלי, הכי אותנטי, הכי אמיתי. כתבתי ואפילו שלחתי לה, בפייסבוק כמובן, אלא מה 🙂 ?

איזו הרגשת שחרור. מטורפת. שחררתי אנחת רווחה ענקית. עשיתי את זה. עשיתי משהו שכנראה בחיי לא עשיתי קודם. להגיד שלא פחדתי? שלא רעדו לי האצבעות על כפתור ה-"שלח"?

ועכשיו מה? אני יושב ומחכה לתשובה. האמת היא שלא ידעתי אם אקבל תשובה. מצד אחד, כמו שכבר אמרתי, היא נראית לי אחלה בן אדם שכן מגיב וכן מתקשר וכן מספיק אמיתי וכן לפחת לענות לי. מצד שני, אני באמת מכיר אותה? אני יודע מה היא עברה בחיים? בחיים בכלל, ועם גברים בפרט? ועוד עם כאלה שהיא לא מכירה ומציקים לה עם הודעות בפייסבוק? יכול להיות שיש לה איזה אלף הודעות כאלה עכשיו שרובן מאנשים, איך לאמר, אנשים שהם לא כוס התה שלי. ומי אמר שדווקא ההודעה שלי תבלוט?

בקיצור, אני מספר לעצמי סיפורים. מה זה סיפורים, אלף סיפורי לילה ולילה, וכולה על מה, על התשובה השלילית שהולכת או לא הולכת להגיע. יום אחרי זה, בערב, קצת לפני השינה, זה מגיע, הצליל הזה של המסנג'ר של הפייסבוק. דלינג. צליל ייחודי. יש לך הודעה :-). ועוד ממי? מהגברת. איזה אושר!

אז היא כתבה לי שהיא מאוד מעריכה אותי ואת הכנות והאותנטיות שלי אבל היא באמת לא במצב של להכנס (או אפילו לנסות להכנס) לזוגיות עם גבר גרוש פלוס שניים ושהיא לא שוללת כזה קשר בעתיד. לא ידעתי שזו תהיה התשובה? ידעתי. בכל זאת, לא התבאסתי? ברור שהתבאסתי. שוב.

אבל (ויש אבל גדול) אני יודע שניסיתי ועשיתי כל מה שאני יכול ויודע במסגרת האישיות שלי והאני המאמין שלי. לא התחבאתי בתוך הקונכיה של עצמי ויצאתי החוצה, התגברתי על הפחדים הראשוניים שלי. ואפילו התקשורת האלקטרונית הזו היתה ישירה, ביני לבינה. יצרתי איתה קשר! כיף ולא כיף.

מישהו חכם לימד אותי פעם שדברים טובים, דברים מעולים, קורים כשהזדמנות פוגשת במוכנות. אני מאוד מתחבר לתובנה הזאת והנה אפילו אני מצליח להרחיב אותה במעט. ככל שהענין קשור בזוגיות אז אותה הזדמנות צריכה לפגוש במוכנות של שניים. הפעם ההזדמנות פגשה במוכנות שלי בלבד אז הדברים הטובים לא קרו.

או שאולי כן. אולי זה לה היה צריך לקרות. אולי הדברים הטובים מחכים בהמשך הדרך והגורל כבר יוביל אותי לשם. כמו שפתחתי, אני מרגיש משוחרר, מתקדם הלאה. או במילים אחרות. Next!

זהו.