אתמול הייתי באזכרה ה 5 של חברתי הטובה, שירי.
שירי נפטרה מסרטן שד גרורתי, אחרי מאבק עיקש.
היא השאירה 2 בנות קטנות, בעל ואותנו משפחה וחברים חבולים וכואבים.
לקח לי זמן להתאושש מהמוות שלה. אני עדיין עובדת על זה.
שירי הייתה אישה יפיפייה, מעורבת בחיי ילדותיה,
אחרי שילדה אותן החליטה שהיא נשארת בבית, ולא יצאה לעבוד.
הייתה עסוקה בעשייה כל הזמן.
עשייה בבית, ועשייה חברתית.
מעורבת בכל הוועדים, שימשה כיו"ר הועד המוניציפלי של המושב.
גם אחרי שחלתה.
כשמדברים על אישה מעוררת השראה, אצלנו חושבים על שירי.
היא הטביעה את חותמה. ואנחנו מרגישים זאת עדיין במושב, גם אחרי 5 שנים שהלכה לה.
ולמה אני רוצה לספר לכן עליה? הרי לא הכרתן אותה.
זהו לא פוסט קלישאתי, של מה מקומנו בעולם, וכמה הכול בחיינו הינו בר חלוף.
אלא באמת, את הסיבה האמתית שאני רואה את מקומי ותפקידי בעולם הזה.
כולנו מתחבטות (ומתחבטים) כל הזמן על כל מהלך שלנו, הן בחיינו הפרטיים והן העסקיים.
לא פשוט להיות הורה בשנת 2016 (כנראה תמיד היה לא פשוט),
וגם להיות שכיר, למרות שנדמה לנו שזהו הדבר הכי בטוח, לא כך (מחר יכולים לזמן כל אחד ואחת מאתנו ולהגיד לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך יותר במקום העבודה).
אנשים רבים פשוט מפחדים להיות עצמאיים, לא לכל אחד ואחת זה מתאים. הדאגה היומיומית; דאגה לתזרים המזומנים/ לתשלומים לעובדים ולספקים/ לשיווק העסק ותוך כדי להיות הכי הכי טובים במה שאנחנו עושים.
אבל העוצמה בעשייה לעצמך היא אדירה, ומתלווה אליה שאתם/ן בעצם מחזיקים/ות את הכלכלה הישראלית.
העסקים הקטנים והבינוניים בישראל (עד 100 עובדים) מהווים בעצם 99.5% מהעסקים בישראל.
העשייה הזאת לביתנו בעצם מחזיקה את המשק הישראלי. וכמה יופי וכוח יש בכך !!!
אנחנו משלמות/ים מס, מעסיקות עובדים (כ-50% מהעסקים הקטנים והבינוניים), זוהי עשייה חברתית בעיני מהמעלה הראשונה.
העשייה העסקית הזאת, היא ייעוד, כמו שכתבתי, לא כל אחת מאתנו בנויה לזה, וזה כמובן בסדר. אבל מי שכן, יש מעבר לזה עוד ערך מוסף.
נדבר קצת על העסקים הנשיים, עלינו.
על המורכבות שיש לאישה לנהל עסק עצמאי דיברו רבות. ועל כך אוכל לדבר ימים שלמים.
לא פשוט להיות עצמאי ועוד יותר לא פשוט להיות עצמאית.
לפני כ-12 שנה גרנו בדרום-אפריקה, נסענו לשם ל"רה-לוקיישן" של בעלי בחברת הייטק.
כשהייתי נכנסת לחנויות, פעמים רבות ביקשתי מוצר והמוכרים אמרו לי "Its out of stock", לא במלאי.
"אבל לשכן שלי יש את המוצר הזה".
אני הקשבתי ולא האמנתי, הוא שולח אותי למתחרה שלו !!!
"אלו, הדרום אפריקאים האלו, לא יודעים לעשות עסקים".
הראייה שלי הייתה כמובן שגוייה מיסודה, וזאת מכיוון שהמתחרה שלו שולח לקוחות אליו כשהמלאי שלו אוזל, כלומר, זאת "יד לוחצת יד".
ומאיפה הגיעה המחשבה השגויה שלי?
היא הגיעה מהיותי ישראלית, שחייה רוב חייה בישראל. בה כמעט ואין פרגון בין עסקים.
אז אם אנחנו רוצות להצליח, ואם אנחנו רוצות לקדם את הכלכלה הישראלית, שיהיה פה טוב יותר.
ואנחנו רוצות להטביע חותם.
פרגנו לעסקים אחרים (בטח אם הם נשיים, אבל לא רק), בואו נעזור אחת לשנייה, כי רק ככה נבנה פה חברה יותר טובה, כלכלה יותר עמידה ושלום על ישראל (-;
*הפוסט פורסם בקבוצה "אמהות קרייריסטיות"
*התמונה מתוך www.flickr.com