ופתאום, דפיקה בדלת.

בחורה עם מחשב נייד

ופתאום, דפיקה בדלת.

שום דבר לא הכין אותי לזה, במיוחד לא אחרי היום הארוך שהיה לי. 10 וחצי שעות בעבודה בהחלט משבשות את המוח וגורמות לו לחשוב שהוא הוזה דברים. גם לחיות מפגישה לפגישה, שיחת טלפון אחת לאחרת, לא משאיר אף אחד שפוי. ככה זה בהייטק אומרים לך. זה מה שאת צריכה לעשות כדי לקבל משכורת שעוד איכשהו אפשר לשרוד ולחיות איתה. את צריכה לקום מוקדם, לשבת על התחת 10 שעות, ולעזור למישהו אחר להתעשר. אז בטח שלא הייתי מוכנה כשהדפיקה שלך הדהדה ברחבי הדירה שלי.

זה לא שהופתעתי במיוחד, כבר היתה לי הרגשה שזה יקרה. עוד בפעם הראשונה שנפגשנו ואמרת לי שאזהר לא להתאהב בך, משהו בדרך שבה אמרת את זה גרם לי לחשוב שאתה זה שהולך להתאהב בי. שאתה אומר את זה רק כי אתה מנסה לשמור על עצמך, מרוחק, חסום. אבל ראיתי עליך שזה חזק ממך. המבט שלך כשהסתכלת לי בעיניים, הדרך שבה הסטת את השיער מאחורי האוזן שלי. ואיך שלא יכולת לנתק את קשר העיניים שלנו כשזיינת אותי. זה היה ברור שאתה זה שבסכנה, ולא אני. וזה מה שהביא אותך לדפוק לי על הדלת ב12 בלילה ביום רביעי בערב.

זה נורא מעניין מערכות יחסים, כי כששני אנשים בוגרים מחליטים שהם נכנסים למערכת יחסים, הם מראש יודעים שהם הולכים אל עבר ההרס. מישהו יפגע. למישהו ישבר הלב. שניכם לא תהיו אותו דבר יותר אחרי זה. ובכל זאת, אנחנו בוחרים להמשיך הלאה, להכניס את עצמנו לסיטואציות בעייתיות שרק יכאיבו לנו. למה אנחנו עושים את זה? איך זה שקול ההיגיון לא יותר חזק מסך כל החשקים והתאוות שלנו? ואז אנשים נפגעים, לבבות נשברים, סיפורים נגמרים, כל אחד הולך לדרכו וצריך להתחיל מההתחלה, לאסוף את השברים, להדביק לאט ובזהירות עם דבק שלוש שניות, ולקוות שהפעם – הפעם זה יחזיק. הפעם לא אתן לאף אחד לשבור לי את הלב.

דפיקה שניה. עדין לא פותחת לך את הדלת. אני אפילו לא יודעת בוודאות שזה אתה אבל מי עוד זה יכול להיות? השכנים בטוח לא יבואו לדפוק לי בדלת בשעה הזו, ואף אחד מהחברים שלי עוד לא היה בדירה שלי כך שהם אפילו לא יודעים איפה אני גרה. אולי זו המשטרה? הצחקתי את עצמי, מה יש למשטרה לחפש פה ב12 בלילה באמצע השבוע? לא. זה יכול להיות רק אתה. כי אתה יודע שזה יחרפן אותי. כי את יודע שבתוך תוכי אני רומנטית, ואין דבר שקונה אותי יותר ממחווה רומנטית ענקית, כזו שרואים רק בסרטים. אתה בטח עומד שם ותוהה לעצמך למה אני לא פותחת את הדלת, אולי אני עדין ישנה? אולי אני עם אוזניות ולא שומעת? עוד כמה רגעים הטלפון שלי ירטוט, זה יהיה אתה, מבקש להשב את תשומת ליבי לרעשים שמגיעים מכיוון הדלת. אבל אני לא אענה לך. אני לא אפתח לך את הדלת. מספיק פתחתי לך את הלב שלי, ותראה מה עשית. החרבת אותו. באת, נכנסת, ודרסת את כל שאריות השפיות שהיו לי. וזה לא שהתנגדתי, אבל ציפיתי ממך שלא תפגע בי. ציפיתי שתהיה אחר מכל הגברים האחרים, ציפיתי שיהיה אכפת לך ממני. ואם עכשיו אפתח לך את הדלת, אז מה בעצם ישאר לי? רק עוד כאב והרס עצמי. לא. לא אתן לך לעשות לי את זה. לפחות כל עוד אתה בחוץ הכבוד העצמי שלי נשאר בעינו. אני אחליט מה יהיה איתנו. לא אתה. אני אחליט מתי אתה הולך ומתי אתה בא. אתה לא תבוא לפה ותדרוש להכנס סתם ככה באמצע הלילה.

דפיקה שלישית. ״יעל…״ אתה קורא לי מעבר לדלת. הקול שלך… איך אני אוהבת את הקול שלך. בס במידה הנכונה, כזה שמרטיט לי את הלב ומרטיב לי את התחתונים. אני אוהבת כשאתה אומר את השם שלי. אני אוהבת כשאתה מדבר על כמה שאני מטריפה אותך. אני אוהבת שאתה אומר לי תוך כדי שאנחנו שוכבים כמה אני יפה וטעימה לך. כמה שאתה רוצה אותי. אני אוהבת לגעת בשפתיים הרכות שלך, להעביר עליהן אצבע, לראות את העיניים שלך נעצמות ולדעת שאתה סופג כל נגיעה עד תום, כי אתה פשוט מכור. כמוני. אני מכורה אליך. אני יכולה לשבת וללטף אותך שעות, בראש, בצוואר, בזיפים של הזקן שלך. בכתפיים, בגב, בידיים. רק תן לי להעביר את האצבעות שלי עליך כמה שיותר, כי הן לא רגועות כשהן לא נוגעות בך. אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שהמגע שלך הוא האוויר שלי, בלעדיו אני לא נושמת. אומנם יש תנועה של הכנסת והוצאת אוויר, אבל זה לא באמת נשימה. זה לא ממלא אותי חיים, נותן לי אנרגיה ומזרים לי את הדם. אתה, רק אתה מזרים לי את הדם. רק אתה יודע לגרום לי להרגיש חיה, עירנית, חיונית, נשית, סקסית.

דפיקה רביעית. ״נו יעל אני יודע שאת שם… תני לי להכנס. אני חייב לדבר איתך״. יפה שאתה חייב, גם אני חייבת. חייבת לשלם חשבונות, חייבת לעבוד, חייבת לסדר את הבית ואת החיים שלי. חייבת לגעת בך. חייבת להרגיש אותך. חייבת לטעום אותך. אבל אנחנו לא תמיד יכולים לעשות את מה שאנחנו חייבים, לא משנה כמה זה בוער לנו בעצמות. באיזשהו שלב בחיים אנחנו צריכים להפנים שזהו, נגמר הקרנבל. מעכשיו, אין יותר בא לי. מעכשיו זה רק מה שצריך, לפי הנורמות והחוקים שהחברה המטומטמת שאנחנו חיים בה קבעה.

אין דפיקה חמישית. אני שומעת את רעש המעקה של חדר המדרגות כשאתה מתחיל לרדת למטה. הלב שלי צונח לתחתונים, רגע, לאן אתה הולך? הגעת עד לפה, אל תתייאש כל כך מהר. אני רצה לדלת ופותחת אותה, ומגלה שאתה כבר בקומה מתחת. ״עומרי״ אני קוראת לך. אתה חוזר צעד אחורה ומסתכל למעלה. החיוך היפה שלך נפרש על השפתיים שלך, מדגיש את הגומות שלך שאני כל כך אוהבת, והעיניים שלך מאירות מאושר. ״היי״ אתה אומר לי. עכשיו גם החיוך שלי פה. אתה נושך את השפה התחתונה שלך ומתחיל לעלות בריצה חזרה למעלה. איך שאתה מגיע אלי אתה אוסף אותי בזרועותיך ומחבק אותי, כמעט מוחץ. אני לוקחת נשימה עמוקה ואוספת לריאותיי את הריח שלך, הריח הממכר שלך. ״לא פתחת את הדלת״ אמרת לי. ״נכון״ עניתי. ״לקח לי זמן להיזכר, אבל עכשיו שאתה פה אין מצב שאני אשכח שוב״.